<h1>פסקי הרי"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מאמתי קורין את שמע בערבין, משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן, עד סוף האשמורת הראשנה, דברי ר' אליעז'. וחכמ' אומ' עד חצות. רשב"ג אומ' עד שיעלה עמוד השחר. פי' הכהנים שניטמאו וטבלו, והעריב שמשן, והגיע עיתם לאכל תרומה. עד סוף האשמורת הראשנה. שליש הלילה, כדמפרש בגמר', ומשם ואילך עבר הזמן, דתו לא מיקרי זמן שכיבה. אמ' המורה, לפיכך לא יצא ידי חובתו הקורא קודם לכן, אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת, כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. והכי תניא בברייתא בברכות ירושלמי. ולפי' חובה עלינו לקרותה משתחשך, ובקרית שמע פרק ראשון, שאדם קורא על מיטתו, יצא. ואינו נראה לי לקרוא קרית שמע בברכותיה קודם זמנה ולעשות ברכה לבטלה, ולסמוך על קריאת המיטה בלא ברכה, שלא ניתקנה אלא בעבור המזיקין, כדלקמ', ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך. אלא הנכון בעיני לאחר עד צאת הכוכבים, ולקרוא קרית שמע בברכותיה ולהתפלל, ועל מיטתו יאמר מה שהוא רוצה, או קרי' שמע או פסוקא דרחמי, כגון בידך אפקיד רוחי, כדלקמ'.
הקטר חלבים ואימורין. שנזרק דמן היום, מצותן להעלות כל הליל' ואינן נפסלין בלינה עד שיעלה עמוד השחר, והם למטה מן המזבח דכת' לא ילין לבקר. חלבים. שלכל קרבנות. [איברים]. איברי עולה. וכל הנאכלין ליום אחד. כגון חטא', ואשם, וכבשי עצרת, ומנחות, ותודה זמן אכילתן עד שיעלה עמוד השחר, והוא מביאן להיות נותר, דכת' בתודה לא יניח ממנו עד בקר, וכולן מתודה למדנו. אם כן למה אמרו חכמ' עד חצו'. בקרית שמע ובאכילת קדשים. כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ואסרום באכילה קודם זמנן, כדי שלא יבא לאוכלן לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת. וכן בקרית שמע, לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות, ומתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן. והקטר חלבים, דקתני לא אמרו בו חכמ' עד חצות כלל ולא נקט להו הכא, אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר' כל הלילה. והכי נמי תנן בפרק שיני דמגילה, כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואיברין.
<h2>דף ב:</h2>
תניא, מאמתי מתחילין לקרוא קרית שמע בערבין, משעה שבני אדם נכנסין לוכל פיתן בערבי שבתות, דברי ר' מאיר. וחכמ' אומ' משעה שהכהנים זכאין לוכל בתרומתן, וסימן לדבר צאת הכוכבים, ואע"פ שאין ראיה לדבר זיכר לדבר, ואנחנו עושים במלאכה, חציים מחזיקים ברמחים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, ואומ' והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה, מאי ואומ', וכי תימא מכי ערבא שמשא לאו יממא הוא, ואינהו דמקדמי ומחשכי, ת"ש והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה. אשתכח השתא דסתם מתני' חכמ' היא, ור' מאיר מחמיר טפי, שנכנסין לאכל פיתן בערבי שבתות יותר הוא מאוחר מצאת הכוכבים, כדבענן למימ' לקמן. וקיימ' לן יחיד ורבים הלכה כרבים, ודיי לנו בצאת הכוכבים. תניא, מאימתי מתחילין לקרוא קרית שמע בערבין, משעה שקדש היום בערבי שבתות, דברי ר' אליעזר. פי' הוא זמן התחלת בין השמשות, שבין השמשות היא ספק, ומאז מקדשין את השבת, שאין אדם מכניס עצמו לספק לעשות מלאכה בבין השמשות. ושיעור בין השמשות מפורש בשילהי פרק במה מדליקין. ר' יהושע אומ' משעה שהכהנים טהורין לאכל בתרומתן. פירו' אחר שעבר כל בין השמשות, וסתם מתני' ר' יהושע היא.
ר' מאיר אומ' משעה שהכהנים טובלין לוכל בתרומתן. אמ' לו ר' יהודה והלא כהנים מבעוד יום טובלין, שאין טובלין [בבין השמשות]. ומסקי' בגמ' במאי פליגי, בבין השמשות קמיפלגי. ר' יהודה סבר בין השמשות טובא הוי, והילכך מבעוד יום טובלין, שאין טובלין בזמן בין השמשות, דדיל' ליליא הוא, ולא עביד הערב שמש עד למחר באורתא, אלא צריכין לטבול קודם זמן בין השמשות, וקודם זמן בין השמשות יום הוא, ואי איפשר לומר שנקרא אז קרית שמע דערבין, דבשכבך בענן, ויום לאו זמן שכיבה הוא. ור' מאיר סבר לה כר' יוסי, דאמ' בין השמשו' כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו. ואמרי' בבמה מדליקין, דבהשלמת בין השמשות דר' יהוד' מתחיל בין השמשות דר' יוסי, ובין השמשות דר' יהודה כהנים טובלין בו לר' יוסי. והשתא שייכא פלוגת' דר' מאיר בדר' אליעזר, שאמ' משעה שקדש היום, שהוא זמן בין השמשות, שזמן בין השמשות זמן שכיבה הוא, ולא אתא לפלוגי אלא אתא לאשוויי זמן הקריאה, שהוא בין השמשות, לזמן הטבילה, שהוא נמי בין השמשות דר' אליעזר, שאותו בין השמש' לעניין טבילה יום גמור הוא, ואע"פ שהוא חשוב זמן שכיבה, מפני שיש בני אדם שמקדימין קצת לשכב, אבל עדיין יום הוא לעניין טבילה. ור' יהוד' פליג עליה ואמ' דכל בין השמשות, שהוא זמן שכיבה לר' אליעזר, אין לכהנים לטבול בו, שהוא ספק. ובזמן ק"ש לא חלקו ר' מאי' ור' יהוד' בזו הברייתא, אלא בטבילת כהנים פליגי. ר' חנניה אומ' משעה שעני נכנס לאכל פתו במלח. ומסקי' בגמ' דהוא מאוחר לשיעור שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן, ומחמר טפי מר' יהושע. ר' אחאי ואמרי לה ר' אחא אומ' משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב. פי' והוא יותר מאוחר מן העני.
<h2>דף ג.</h2>
ומקשי' דר' מאיר אדר' מאיר, דהכא אמ' משעה שהכהנים טובלין, דהיינו בבין השמשות, ולעיל אמ' משעה שבני אדם נכנסין לוכל פיתן בערבי שבתות, דהוי מאוחר טפי מצאת הכוכבים. ומהדר, תרי תנאי אליבא דר' מאיר. ותו מקשי' דר' אליעז' אדר' אליעזר, דהכא אמ' ר' אליעזר משעה שקדש היום, דהוא בין השמשות, ובמתני' תנן משעה שהכהנים נכנסין לאכל בתרומתן, דהוי צאת הכוכבים. ומהדר, תרי תנאי אליבא דר' אליעזר. ואיבעיתימ' סיפא ר' אליעז' וריש' לאו ר' אליעזר. השתא בתירוצא בתרא איתוקמא מתני' רישא כרבנן, וכתירוצא קמא נמי, דאמרי' תרי תנאי ואליבא דר' אליעזר, ומוקמי' נמי רישא דמתני' ר' אליעז' היא, חכמ' לא פליגי עליה, דמר לא פליגי עליה אלא עד חצות, ולא פליגי עילויה נמי בהתחלת זמן שכיבה, ש"מ דבצאת הכוכבי' לא פליגי רבנן, דהוי זמן תחילת קרית שמע. נמצא עכשיו, שהמקיל בכל אילו התנאים אינו אלא ר' אליעזר דברייתא, שמתיר לקרותה משעה שקדש היום בערבי שבתות, שהוא זמן בין השמשות, אבל קודם לכן, שהוא יום ברור, ליכא מאן דמכשר. ואפי' ר' יהוד' שמתיר להתפלל תפילת הערב מפלג המנחה ולמעלה, כדאמר' לקמ' בפרק תפילת השחר, דווק' להתפלל היה מתיר מבעוד יום, אבל לקרוא קרית שמע לא, דהא איהו קאמ' לר' מאיר והלא כהנים מבעוד יום טובלין, ואי איפשר לקרוא מבעוד יום, דבענן זמן שכיבה. ורב דצלי שלשבת בערב שבת, דסבירא ליה כר' יהודה, דווקא תפילת ערבית היה מתפלל, אבל קרית שמע לא היה קורא, וסבירא ליה דתפילות באמצע, כר' יהוש'. וכך ראיתי כתוב לגאוני בבל, דווק' תפילה, אבל קרית שמע קודם צאת הכוכבים לא. וכך הדעת נוטה, שהיאך יברך המעריב ערבים ומסדר את הכוכבים מבעוד יום, אלא ודאי לא התיר רב אלא להתפלל, אבל לקרוא ק"ש לא.
תניא, אמ' ר' יוסי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלם להתפלל, ובא אליהו זכור לטוב ושימר לי על הפתח עד שסיימתי תפילתי. לאחר שסיימתי תפילתי אמ' לי שלום עליך ר', אמרתי לו שלום עליך ר' ומרי. אמ' לי בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו, אמרתי לו להתפלל. אמ' לי היה לך להתפלל בדרך, אמרתי לו מתייר' אני שמא יפסיקוני עוברי דרכים. אמ' לי היה לך להתפלל תפילה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו ג' דברים: שאין נכנסין לחורבה, ושמתפללין בדרך, ושמתפללין תפילה קצרה. ת"ר מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה: משו' חשד, ומשום מפולת, ומשום מזיקין.
<h2>דף ג:</h2>
אמ' ר' זריקא אמ' ר' אמי אמ' ריש לקיש, אין אומ' לפני המת אלא דבריו שלמת. אמ' ר' אבא בר כהנא, לא נצרכה אפי' לדברי תורה וכל שכן מילי דעלמא. ונראה לי, שאין להחמיר אלא תוך לארב' אמות שלמת, ומשום ביזיון, שנראה שאינו עוסק בכבודו אלא בדברים אחרים, אבל חוץ לארבע אמות שרי.
<h2>דף ד.</h2>
פיס', וחכמים אומרים עד חצות, חכמ' כמאן סבירא ליהו, אי כר' אליעזר נימרו כר' אליעז', ואי כרבן גמליאל נימרו כר"ג. פירש המורה, חכמ' כמאן סבירא להו, במשמעות בשכבך האמור בתורה. אי כר' אליעז' סבירא להו, דאית ליה בשכבך — כל זמן שבני אדם עסוקין להלך ולשכב, זה מקדים וזה מאחר, נימ' כר' אליעז', דאמ' עד סוף האשמורת הראשנה, דודאי כל מי שדעתו לישן כבר שכב וישן. ואי כרבן גמל' סבירא להו, דמשמע ליה בשכבך — כל זמן שבני אדם שוכבין, ויש בכלל זה כל הלילה, נימרו כרבן גמליאל. ואינו נראה לי, דסבר רבן גמליאל כל זמן שבני אדם שוכבין, דאם כן ובקומך נמי נימא הכי — כל זמן שאדם קם, ויתיר קרית שמע של שחרית כל היום. אלא דכולי עלמא בשכבך זמן שבני אדם שוכבין על מיטותיהן, להתחיל ולישן משמ'. מיהו ר' אליעז' זמן שכיבה דרוב העולם, ששוהין במלאכתן ובסעודתן עד שליש הלילה ואחר כן הולכין לישן, ואע"פ שיש בני אדם ששוהין עד עלות השחר, זמן התחלת שכיבה משמ' קרא. ורבן גמליאל סבר כל זמן שבני אדם שוהין והולכין לשכב משמ', וכיון שיש בני אדם ששוהין הרבה, ולא יכלו לשכב עד עלות השחר, מצות קריאתו נמי הוי עד עלות השחר. ומשום הכי קאמרי חכמ' כמאן סבירא להו, דבעל כורחין מזמן ראש התחלת שכיבה משמע או סוף שכיבה משמע, והיכלך לימרו או סוף האשמורת הראש' או עד עלות השחר, אבל חצות דקאמרי אינו לא ראש ולא סוף, ולא מצית למידרש טעמ' דקרא דלישתמע בחצות כלל. לעולם כרבן גמל' סבירא להו, והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא חכמ' עשו חיזוק לדבריהן, שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומ' אלך לביתי ואוכל קימעא. ואע"ג דמוכח בפרק קמא דשבת, דאחר שהתפלל אדם תפיל' המנח' רשיי לוכל, מדתנן לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל כול' עד ולא לוכל, דמשמ' הא אם התפלל המנחה מותר לו לוכל, ולא אמרי' שימתין עד שיתפלל תפלת ערבית. התם מש' דהוא מבעוד יום ולא שכיח אונס שינה, אבל (כיון) [כאן] דחשיכה ואיכא אונס שינה אסור לוכל, ואם התחיל חייב להפסיק, למן דאמ' תפילת ערבית חובה, כדמוכח התם. ואשתה קימעא, ואישן קמעא, ואחר כך אתפלל, ונמצא ישן כל הלילה, אלא נכנס לבית הכנסת, ואם רגיל לקרות קורא, ואם רגיל לשנות שונה [וקורא ק"ש ומתפלל, ואחר כך אוכל פתו ומברך. וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. מאי שנא בכל דוכתא דלא קתני חייב מיתה. אי בעית אימא משום אונס שינה], ואיבעי' לאפוקי ממאן דאמ' תפילת ערבי' רשות, קמ"ל דחובה. פי' האי תנא סבירא ליה כרבן גמלי', דאמ' לקמ' בפרק תפיל' השחר, דהיא חובה. ופליגי אמוראי התם בפסק הלכה, כדבענן למימר לקמן.
<h2>דף ד:</h2>
אמ' מר קורא קרית שמע ומתפלל. מסייע ליה לר' יוחנ', דאמ' ר' יוחנ' אי זהו בן העולם הבא, זה הסומך גאולה של ערבית לתפילה של ערבית, ור' יהוש' בן לוי אמ' תפילות באמצע. וכיון דתניא כוותיה דר' יוחנן היל' כוותיה. מתיב מר בריה דרבנא, בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, והא לא סמך גאולה לתפילה, כיון דתקינו רבנן השכיבנו, כגאולה אריכתא דמיא, מי לא אמ' רב אשי י"י שפתי תפתח תפילה אריכתא היא, הכא נמי גאולה אריכתא היא.
אמ' ר' אלעזר בר אבינא, כל האומ' תהילה לדוד בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מאי טע', משום דאתיא באלף בית, ומשום דכת' ביה פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. ושמעתי טעם בדבר, שבכל התהילה יש ווין באמצע המקראות, חוץ משנים שאין בהן ווין, ואילו הן: א' חנון ורחום י"י ארך אפים ורב חסד ולא אמ' וארך; קרוב י"י לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, ולא אמ' ולכל. סימן נתן לך בראשי התיבות חק אל ח' מחנון וק' מקרוב, הרי חק, א' מארך ל' מלכל הרי אל, לומר לך חק אל הוא לאומרו בכל יום. וכדי שלא יפשע אדם מלאומרו, תיקנו שיאמרו אותו ג' פעמ' ביום, דאי אפשר דלא לימריה חד זימנא.
אמ' ר' יהושע בן לוי אע"פ שקרא קרית שמע בבית הכנסת, מצוה לקרותה על מיטתו. ולקמ' בפרק הרואה [ס' ע"ב] אמרי' פרשה הראשונה משמע עד והיה אם שמע. אמ' רב נחמן ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך. אמ' אביי אף תלמיד חכם נמי מיבעי ליה למימר חד פסוק' דרחמי, כגון בידך אפקיד רוחי. אמ' ר' אלעזר כל הקורא קרית שמע על מיטתו כאילו אוחז חרב שלופה בידו, שנ' ירננו על משכבותם, וחרב פיפיות בידם.
<h2>דף ה:</h2>
אבא בנימן אומ' על שני דברים הייתי מצטער כל ימיי, שתהא תפילתי סמוכה למיטתי. פירוש להתפלל מיד כשקמתי ממיטתי, קודם שאעשה שום מלאכה. ועל מיטתי שתהא נתונה צפון ודרום, שכל הנותן מיטתו צפון ודרום הויין לו בנים זכרים, ואין אשתו מפלת נפלים, שנ' וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים. ואמ' אבא בנימן שנים שנכנסו לבית הכנס' להתפל', וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין לחבירו ויצא, טורפין לו תפילתו בפניו, שנ' טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ וגו'. ואם המתין לו מה שכרו, זוכ' לברכות הללו שנ' לו הקשבת למצותי וגו'.
<h2>דף ו.</h2>
ואמ' [אבא] בנימן אין תפילתו שלאדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנ' לשמע אל הרינה ואל התפילה, במקום רינה שם תהא תפילה.
<h2>דף ו:</h2>
אמר ר' חלבו אמ' רב הונא, כל הקובע מקום לתפילתו אלהי אברה' יהא בעזרו, דקבע מקום לתפילתו, דכת' וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפילה, שנ' ויעמד פנחס ויפלל. ואמ' ר' חלבו אמ' רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסע פסיעה גסה, אמ' אביי לא אמרן אלא כדנפיק, אבל כדעייל מצוה למירהט, שנ' נדעה נרדפה לדעת את י"י. אמר' ר' זיר' מריש כד הוה חזינן רבנן דקא רהטי לפירקא אמינ' קא מחללי שבתא, כיון דשמעתא להאי דאמ' ר' תנחום אמ' ר' יהוש' בן לוי: לעולם ירוץ אדם לדבר הלכ' ואפי' בשבת, שנ' אחרי י"י ילכו, אנא נמי רהיט'.
אמ' ר' זירא אגרא דפירקא ריהטא. פי' עיקר קיבול שכר שלבריות, הרצין לשמוע דרשה מפי חכם, [הוא] שכר המרוצה, שהרי רובם אינן מבינין להעמיד ולומ' השמוע' לאחר זמן מפי רבן שיקבלו שכר לימוד. אמ' אביי אגרא דכלה דוחקא, אמ' רבא אגרא דשמעתתא סברא. פי' שהוא מכוין ויגע ומחשב להשיב דבר מתוך דבר ולידע טעמו שלדבר. אמ' מר זוטרא אגרא דבי טמיא שתיקותא. פי' בית האבל. אמ' רב פפא אגרא דהספידא דלויי. פי' להרים קול כדי שיבכו השומעין. אמ' רב ששת אגרא דתעניתא צדקתא.
אמ' ר' חלבו אמ' רב כהנא כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע, שנ' סביב רשעים יתהלכון. אמ' אביי ולא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא, אבל מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה. ואמ' ר' חלבו אמ' רב הונא כל הנהנה מסעוד' חתן ואינו משמחו כאילו עובר בחמשה קולות, שנ' קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים וגו'. ואם משמחו מה שכרו, אמ' ר' יהוש' בן לוי זוכה לתורה, שנתנה בחמשה קולות, שנ' ויהי קול השופר [וגו'] והאלהים יעננו בקול, ויהי קולות וגו' וקול שופר חזק מאד. ואמ' ר' חלבו אמ' רב הונא, כל היודע בחבירו שהוא רגיל ליתן לו שלום צריך להקדים לו שלום, שנ' בקש שלום ורודפהו, ואם נתן לו שלום ולא החזיר לו נקרא גזלן, שנ' גזילת העני בבתיכם, פי' והלא אף גזילת העשיר גזילה היא, אלא גזילת העני שאין לו מה לגזול ממנו, אלא שלא השיב לו שלומו.
<h2>דף ז:</h2>
אמ' ר' יוח' משום ר' שמע' בן יוחי, מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה, שנ' עוזבי תור' יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם. ודווקא במילי דשמיא, אבל במילי דידיה אסיר.
<h2>דף ח.</h2>
ואמ' ר' יוחנ' משום ר' שמע' בן יוחי, מאי דכת' ואני תפילתי לך י"י עת רצון, אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללין. אמ' ריש לקיש כל שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בה להתפלל נקרא שכן רע, שנ' כה אמר י"י הוי על כל שכיניי הרעים וגו'. אמ' רב חסדא לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים בבית הכנסת ואחר כך יתפלל, שנ' לשמור מזוזות פתחי.
אמ' רב חסד' אוהב י"י שערי ציון מכל משכנות יעקב, אוהב י"י שערים המצויינין בהלכה יותר מבתי כנסיות, והיינו דאמ' ר' חייא בר אמי [משמיה דעולא] מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה אלא ארבע אמות שלהלכה בלבד. אמ' אביי מריש הוה גריסנא בגו ביתאי ומצלינא בבי כנישתא, כיון דשמעית להא דאמ' ר' חייא בר אמי משמ' דעולא, מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה אלא ד' אמות שלהלכה בלבד לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא. ר' אמי ור' אסי אע"ג דהוו ליה תליסר בי כנישת' בטבריה, לא הוו מצלו אלא ביני עמודי היכא דגרסי.
אמ' רב הונא בר יהודה אמ' ר' מנחם אמ' ר' אמי אמ' ר' יוחנן, מאי דכת' ועוזבי י"י יכלו, זה המניח ספר תורה ויצא. רב כהנא נפיק בין גברא לגברא, בעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא מאי, תיקו. רב ששת מהדר אפיה וגריס, אמ' אנן בדידן ואינהו בדידהו. ואמ' רב הונא בר יהוד' אמ' ר' מנחם אמ' ר' יוחנ' לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבו' שנים מקרא ואחד תרגום ואפי' עטרות ודיבן. רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו לכולה' פרשייתא במעלי יומא דכיפורי. תנא ליה חייא בר רב מדיפתי, ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וכי בתשעה מתענין והלא בעשור מתענין, אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכת' כאילו התענה תשיעי ועשירי. סבר לאקדומינהו, פי' לסדר כל הפרשיות בשבת אחת או בשתי שבתות. אמ' ליה ההוא סבא תנינ' ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר.
<h2>דף ח:</h2>
אמ' ר' יהוש' בן לוי אסור לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצי' מתפללין. אמ' אביי לא אמרן אלא דלא דרי טונא, ודלא מנח תפילי, ודליכא שני פתחים בי כנישתא, ודליכא בי כנישתא אחריתי, אבל איכא חד מיניהו לא.
פיס'. רבן גמלי' אומ' עד שיעלה עמוד השחר. אמ' רב יהוד' אמ' שמואל הל' כרבן גמליאל. תניא ר' שמע' בן יוחי אומ', פעמ' שאדם קורא קרית שמע שתי פעמ' בלילה, אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר. פי' אע"פ שעדיין אינו מכיר בין תכלת לכרתי, ויוצא בה ידי חובתו אחת שללילה ואחת שליום, דאיכ' אינשי דקיימי בההיא שעתא.
אמ' ר' אחא בר חנינא אמ' ר' יהוש' בן לוי הלכ' כר' שמע' בן יוחי. איכא דמתני להא דר' חנינא אהא דתניא ר' שמע' אומ' משום ר' עקיבה, פעמ' שאדם קורא קרית שמע שני פעמ' ביום, אחת קוד' הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה, ויוצא בהן ידי חובתו, אחת שליום ואחת שללילה. פי' אע"פ שכבר עלה עמוד השחר, כיון שהוא קודם הנץ החמה, בשעת הדחק אדם יוצא ידי חובתו בקרית שמע שללילה. — דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא. פירו' שמתחילין עכשיו לישן, והילכך מיקרי בשכבך עד הנץ החמה. ואין לפרש דגנו שישינין עד אותה שעה, דאם כן לא הוה אמינ' דאיכא אינשי, דהא רובא דעלמא הכי עבדי. אלא ודאי האי דגנו, שמתחילין לישן, ולעולם בשכבך לא משמע אלא זמן התחלת שכיבה.
<h2>דף ט.</h2>
אמ' ר' אחא בר חנינא אמ' ר' יהוש' בן לוי, הל' כר' שמע', שאמ' משו' ר' עקיבה. אמ' ר' זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו. פירש המורה הקורא קרית שמע שחרית סמוך לעמוד השחר לא יאמר השכיבנו, לפי שאין עתה זמן תחילת שכיבה, אלא זמן סוף שכיבה. ואינו נראה לי, דהא מילתיה דר' זירא לא קיימא אמילתי' דרבן גמלי', [ד]אמ' עד שיעלה עמוד השחר, אלא אמילתיה דר' שמע' דשרי אפי' עד הנץ החמה, ומשו' הכי קאמ' דלא לימא השכיבנו, דאע"ג דאכתי לא ישן ועכשיו מתחיל לישן, בטלה דעתו אצל כל אדם ועבר זמן שכיבה, הילכך לא לימא השכיבנו. אבל קודם עלות השחר, אם לא ישן, יכול לומר השכיבנו, שעדיין זמן שכיבה הוא. יש לומר דהני מתנייתא לא פליגא אהדדי, דבמתניתא קמייתיא אשמעי' דאי איקרי וקרא קרית שמע דשחרי', משעלה עמוד השחר, אע"פ שלא הגיע זמן להכיר בין תכלת לכרתן יצא, ובמתנית' בתריתא אשמעי' דאי איקרי נמי וקרא קרית שמע דערבית עד הנץ החמה יצא. נמצא שבזמ' אחד הויין שניהן, שללילה ושליום, דהיינו מעלות השחר עד הנץ החמה, ולא תימא דבמתניתא בתרייתא תני ואחת לאחר הנץ החמה, דמשמע אין יוצאי' בקרית שמע דשחרית אלא לאחר הנץ, דהאי דנקט לאחר הנץ משום דקתני דקודם הנץ יוצא בשלערבית, אלא הוא הדין דיוצא נמי בשלשחרית קודם הנץ החמה, משיכיר בין תכלת ללבן, ופעמ' מעלות השחר, כדאמ' בבריי' קמייתא.
ההוא זוגא דרבנ' דאשתכור בהלוליה דבריה דר' יהוש' בן לוי, אתו לקמי' דר' יהוש' בן לוי, אמ' להם, כדיי הוא ר' שמע' בן יוחי לסמוך עליו בשעת הדחק. פי' ישנו ונרדמו עד לאחר עמוד השחר.
מתני'. מעשה שבאו בניו מבית המשתה. אמרו לרבן גמליאל מה אנו לקרות, אמ' להם אם לא עלה עמוד השחר מותרין אתם לקרות, ולא זו בלבד, אלא כל מה שאמרו חכמי' עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר. [הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר] וכל הנאכלין ליום אחד, מצותן עד שיעלה עמוד השחר. אם כן למה אמרו חכמ' עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה. פי' מה אנו לקרות, כך שאלו אותו: פליגי רבנ' עלך, דקאמרי עד חצות, אי לא. דאי פליגי עלך אין אנו רשאין לעשות כדבריך, דיחי' ורבים הל' כרבים. והוא השיבן דלא פליגי, אלא סברא אחת יש לכולן, דכוותי סביר' להו עד שיעלה עמוד השחר, והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה.
<h2>דף ט:</h2>
מתני'. מאימתי קורין את שמע בשחרין, משיכיר בין תכלת ללבן. ר' אליע' אומ' בין תכל' לכרתי עם הנץ החמה. ר' יהושע אומ' עד שלש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות. הקורא מיכן ואילך לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה. מאי בין תכלת ללבן, אינימא בין גבבא דעמרא אוכמא, לגבבא דעמרא חיורא, האי בליליא נמי מידע ידיעי. תנא בין תכלת שבה ללבן שבה. פירש המורה גיזת צמר, שצבעה תכלת, יש בה מקומות שלא עלה שם הצבע יפה, ולא לבן דווקא אלא קרוב ללבן. ואינו נראה לי, אלא תכלת שבה קאי אציצית דהויא לבן, ופתיל תכלת מעורב בה, ומתוך שהחוטי' דקין צריך אורה להכירה ביניהן. והכי מוכח בירושלמי, דגרסי' התם כיני מתניתה בין תכלת שבה ללבן שבה. מה טעמון דרבנן וראיתם אותו, מן הסמוך לו, ומאי טעמ' דר' אליע' וראיתם אותו, כדי שיהא ניכר בין הצבעין.
תניא ר' מאי' אומ' כדי שיכיר בין זאב לכלב. ר' עקיב' אומ' כדי שיכיר בין חמור לערוד. אחרים אומ' כדי שיעמוד חבירו ברחוק ד' אמות ויכירהו. אמ' רב הונא הל' כאחר'. ירושלמי רב חסדא בהדה דאחרים, מה אנן קיימין אי ברגיל אפי' ברחוק כמה חכים ליה, ואי בשאינו רגיל אפי' קריב ליה לא חכים ליה, אלא כן אנן קיימין ברגיל ושאינו רגיל, כההוא דאזל ליה לאכסניא ואתי לקיצין. אמ' אביי לתפילין כאחרים, לקרית שמע כוותיקין, דאמ' ר' יוחנן וותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. תניא נמי הכי ר' יהוד' בן תימא אומ' מצותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום. אמ' ר' זירא ייראוך עם שמש וגו'. השיטה כך מוכחת, כי זמן קרית שמע הוא קודם הנץ החמה, משיכיר בין תכלת ללבן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אלא מפני שהתפילה אינה ראויה להיעשות אלא לאחר הנץ, כדילפני' מייראוך, וכדי לסמוך גאולה לתפילה, אמרו שמצותה סמוך להנץ החמה, שבתשלום ק"ש וברכותיה יהא מתפלל מיד לאחר הנץ, ונמצא סומך גאולה לתפילה. והוותיקין, שהן זריזין להקדים למצות, היו משכימין לקרותה קודם הנץ החמה הרבה, אלא כדי לסמוך גאולה לתפילה היו מאחרין סמוך להנץ החמה. אבל רבינו חננאל זצ"ל כתב: מצות ק"ש מהנץ החמה עד ג' שעות. גם רבינו יצחק מפאס זצ"ל כתב לעיל: וכן הא דר' שמע' בן יוחי, דאמ' פעמ' שאדם קורא ק"ש שלשחרית לאחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה, דיעבד הוא כול', אלמ' סביר' ליה דמצות ק"ש מהנץ החמה הוא. וכן כתב גם המורה לעיל, שלאחר עלות השחר עד הנץ החמה ליליא הוא. והכי נמי אמרי' לקמ' בהלכת' בשחר מברך שתים לפניה: אינימא דאמ' אהבה רבה ולא אמ' יוצר אור, דיל' משום דלא מטא זימניה כול', ופירש רבי' חננאל דזמניה הוא הנץ החמה. מכל הני מוכח דזמן קרית שמע לא הוי אלא מהנץ החמה, אבל קודם לכן ליליא הוא ולא מטא זמניה ולא מצי לקרותה קודם לכן, כי אם בשעת הדחק, כדאמ' ר' שמע' בן יוחי. והאי דאמר' הכא דמצות תפילה היא לאחר הנץ, בשע' הדחק מצי לצלויי אפי' קודם הנץ, כדאמ' לקמ' בפרק תפילת השחר, אבוה דשמואל ולוי כי הוו בעו למיפק באורחא הוו מקדמי ומצלו, וכי הוה מטי זמן קרית שמע קורין, אלמא סביר' להו תפי' מעומד עדיף ממיסמך גאולה לתפילה כול'.
העיד ר' יוסי בן אליקים משום קהל' קדישא שבירושלם, כל הסומך גאולה לתפי' אינו ניזוק כל היום כולו. אמ' ר' יוח' אי זהו בן העולם הבא, כל הסומך גאולה שלערבי' לתפילה שלערבית, ואע"ג דתקינו רבנן למימר מקמי צלותא י"י שפתי תפתח בצלותא, כצלותא אריכתא דמיא. וכן נמי בתר גאולה דערבית, דתקינו לומר השכיבנו, כגאולה אריכתא דמיא. מכדי האי יהיו לרצון אמרי פי, משמ' דאמרי ומשמ' דבעינא למימ', מאי טע' תקינ' ליה רבנ' למימ' בתר שמונה עשרה ברכות, אמ' רב יהוד' בריה דר' שמע' בן פזי הואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר י"ח פרשיות, דאשרי ולמה רגשו גוים חדא פרשתא היא.
אמ' ר' יוח' לעולם ישתדל אדם לצאת לקראת מלכי אומות העול', שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם.
<h2>דף י:</h2>
אמ' ר' יוסי בר' חנינה משום ר' אליע' בן יעקב, המתפלל צריך שיכוין את רגליו, שנ' ורגליהם רגל ישרה. ואמ' ר' יוסי ביר' חנינה משום ר' אליע' בן יעקב, אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך, שנ' ממעמקים קראתי' י"י.
אמ' ר' יצחק אמ' ר' יוחנ' משו' ר' יוסי בר חנינה משו' ר' אליעז' בן יעקב, מאי דכת' לא תאכלו על הדם, לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. וכל האוכל ושותה קודם שיתפלל, עליו הכת' אומ' ואותי השלכת אחרי גוך, אל תיקרי גויך אלא גאיך, אמ' הקב"ה אחר שנתגאה זה קיבל עליו מלכות שמים. ונראה לי דלאו דווקא אתפילת השחר אמור, אלא בכל תפילה, שהגיע זמנם, אסור לקבוע עצמו במאכל ובמשתה קודם שיתפלל, שמתוך שהוא שבע אינו יכול להכניע עצמו לכוין את לבו לפני הקב"ה בתפילה, דבתפילת השחר אפי' טעימה בלב' אסו' לטעום קודם תפילה, שהרי שאר צרכיו אסור לעשות קודם תפילה, כל שכן לטעום.
פיס'. ר' יהושע אומר עד שלוש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בג' שעות. פי' האי עד ג' שעות דקאמ' ר' יהוש' עד ועד בכלל קאמ', כדכתבינן לקמ' בפרק תפילת השחר. אמר רב יהוד' הלכ' כר' יהוש'.
הקורא מיכן ואילך לא הפסיד כול'. מאי לא הפסיד, אמ' ר' חסדא אמ' מר עוקבא לא הפסיד בברכות. תניא נמי הכי הקורא מיכן ואילך, כאדם שקורא בתורה ומברך שתים לפניה ואחת לאחריה, וש"מ גדול הקורא קרית שמע בעונתה יותר מן העוסק בתורה.
מתני'. בית שמאי אומ' בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו, שנ' ובשכבך ובקומך. ובית הלל אומ' כל אדם קורין כדרכן, שנ' ובלכת' בדרך. אם כן למה נאמ' ובשכבך ובקומ', בשעה שדרך בני אדם שוכבין ובשעה שדרך בני אדם עומדין. אמ' ר' טרפון אני הייתי בא בדרך, והטיתי לקרות כבית שמאי, וסיכנתי בעצמי מפני הלסטין, ואמרו לי כדיי הייתה לחוב בעצמך, שעברת על דברי בית הלל. פי' יטו, נוטין על צידיהן דרך שכיבה. יעמודו, דכת' ובקומך, כדרכן, כדרך שנמצאין אף בשכיבה או בעמידה או בישיבה או בהליכה.
<h2>דף יא.</h2>
תניא, בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה, ובלכתך בדרך פרט לחתן. פי' אע"ג דחתן נמי עוסק במצוה הוי, אי לאו קרא יתירא לא נפק' לן מקרא קמא, דכיון דעוסק במצוה לא כת' בקרא בהדיה, אלא מיעוטא בעלמ' הוא דקא דרשי', מסתייך אי ממעטת מצוה עוסק במלאכת מצוה, דאיכא טירחא בידים, אבל הכא דטירדא דמחשבה הוא, שמחשב על בעילת בתולים, אי לאו קרא יתירא לא ממעיט. אי הכי כונס את האלמנה נמי, האי טריד והאי לא טריד. אי הכי אפי' טבעה ספינתו בים נמי ליפטור, אלמ' אמ' רבא אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפילי' שנ' בהן פאר, התם טריד טירדא דרשות הכא טריד טרדא דמצוה. ת"ר, בית הלל אומ' עומדין וקורין, יושבין וקורין, מטין וקורין, עוסקין במלאכתן וקורין. ובפירקא דלקמ' מוקמי ליה מפרק ראשון ואילך, אבל פרק ראשון לא. אמ' רב יחזקאל העושה כדברי בית שמאי עושה כבית הלל עושה. פי' אע"ג דיצאה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל, אם רוצה לעשות כחומרי בית שמאי הרשות בידו. רב יוסף אמ' העושה כבית שמאי לא עשה כלום. פי' אם נתכוון לעשות כחומרי בית שמאי כאילו לא עשה כלום מצוה. דתנן מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. אמרו להם בית הלל לבית שמאי, לא כך היה מעשה, שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את ר' יוח' בן החורוני, ומצאוהו ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית. פי' ומה לנו להידחק בכל זאת, לצמצם עצמו לישב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, אי לאו שהיה סבור שאילו יחמיר כבית שמאי לא קיים מצות סוכה, גזירה שמא ימשכו העולם אחריהן ויעשו גם כקוליהון. ורב נחמ' בר יצחק אמ' העושה כבית שמאי חייב מיתה. שאם יחמיר לעשות כבית שמאי נראה שהוא עוקר דברי בית הלל, משו' הכי חייב מיתה, דתנן אמ' ר' טרפון אני הייתי בא בדרך כול', ואי קשיא והא אמרי' לקמ' בפר' אילו דברים: ההוא תלמידא דעבד כבית שמאי ואשכח ארנקי. תשובה, התם לא מוכח דעקר דברי בית הלל, דהא מודו בית הלל במזיד, כדאמ' התם, ומאן דהוא סבר דבמזיד עבד, שאין מי שיכיר את לבו.
מתני'. בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. מאי מברך אמ' ר' יעקב בר אידי אמ' ר' אושעיא יוצר אור ובורא חושך. כדי להזכיר מידת לילה ביום. וכן בלילה נמי צריך להזכיר מידת יום בלילה. וזהו שאומ' גולל אור מפני חשך וחושך מפני אור.
מתני'. בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, אחת ארוכה ואחת קצרה. מקום שאמרו להאריך אינו רשיי לקצר, לקצר אינו רשיי להאריך. לחתום אינו רשאי שלא לחתום, שלא לחתום אינו רשאי לחתום. ירושלמי אילו ברכות שמאריכין בהן: ברכות שלראש השנה, ושליום הכיפורי', וברכות תענית ציבור. אילו ברכות שמקצרין בהן, המברך על המצות, ועל הפירות, וברכת הזימון, וברכה אחרונה שבברכת המזון.
<h2>דף יא:</h2>
ואידך מאי היא, אמ' רב יהוד' אמ' שמו' אהבה רבה. פיר' אבל ברכת ישתבח אינה מן המניין, שהיא ניתקנה אחר פסוקי דזימרא, כמו ברכת הלל באחרונה, ואומ' אותה קודם זמן קרית שמע אם ירצו. וכן אורי ליה ר' אלעזר לר' פדת בריה, אהבה רבה. ורבנן אמרי אהבת עולם. תני' נמי הכי אין אומ' אהבה רבה אלא אהבת עולם, וכן הוא אומ' ואהבת עולם אהבתיך. וכיון דתניא כרבנ' היל' כוותייהו. והכי פסקי בהלכות גדולות ורבינו חננאל ורבינו יצחק פאסי זצ"ל. אבל בתשובות רב צמח גאון מצאתי כתוב אהבה רבה ואהבת עולם. עדיין יש מקומות שאומ' אהבה רבה, ויש מקומ' שאומ' אהבת עולם. אלא שאל מר רב יעקב את רב חנינאי, מפני מה אומ' אהבה רבה, והא קאמרי' תניא נמי הכי אין אומ' אהבה רבה אלא אהבת עולם, וכן הוא אומ' אהבת עולם אהבתיך, ואמ' לן בשחר אנו אומ' אהבה רבה, ובערבי' אנו אומ' אהבת עולם, כדי לצאת ידי שניהם. ונהגנו מיכן ואילך בישיבה ובבית רבי' לומר כן. ואינו נראה לי, דכיון דתניא כותיהו והיל' כוותייהו מה לנו לעשות כשמואל.
אמ' רב יהוד' אמ' שמואל השכים לקרות, או לשנות, קודם שיקרא קרית שמע, צריך לברך, אחר שיקרא קרית שמע אין צריך לברך. פי' ברכת התורה. מאי טע' שכבר נפטר באהבה רבה, פי' שיש בה מעין ברכת התורה, תן בליבנו להבין ולשמוע ללמוד וללמד כול'. והא דאמ' באהבה רבה דשמואל אזיל לטעמי', אבל הלכה אהבת עולם. אמ' רב הונא למקרא צריך לברך, למדרש ולתלמוד אינו צריך לברך. ור' יוחנ' אמ' אף למדרש ולתלמוד צריך לברך, אבל למשנה אינו צריך לברך. ור' חייא בר אשי אמ' אף למשנ' צרי' לברך, דאמ' ר' חייא בר אשי זמנין סגיאין הוה קאימ' קמיה דרב לתנויי פירקא בסיפרא דבי רב, וקדים ומשי ידיה ומברך, ומתני לן פרקין. מאי מברך, בא"י אמ"ה אקב"ו על דברי תור', ור' יוח' אמ' הערב נא י"י אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישר', ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו מלומדי תורתך ומיודעי שמך עד סוף כל הדורות, בא"י המלמ' תורה לישר'. ר' המנונא אמ' בא"י אלהי' מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמי' ונתן לנו את תורתו בא"י נותן התורה. אמ' רב הונא זו היא מעולה שבברכות. אמ' רב פפא הילכך נימרינהו לכולהו, ונימא הכי, בא"י אמ"ה אקב"ו על דברי תורה הערב נא י"י אלהינו כול' עד בא"י המלמד תורה לישראל, בא"י אמ"ה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו בא"י נותן התורה. ואחריה אינו מברך כלום, שאינה דומה לברכת תורה שבכנסת, שמברך לפניה ולאחריה, דהתם כל אחד גמר מצותו אבל הכא אין קיצבה לעסוק בתורה שיברך לאחריה.
תנן התם, בתמיד, אמ' להם הממונה ברכו ברכה אחת והן בירכו וקראו עשרת הדברים, שמע, והיה אם שמע, ויאמר, ואמת ויציב. פי' ברכה אחת מברכות קרית שמע, דהתם מסדר לכוליה סדר עבודות השחר, וקאמ' דלאחר שסידרו האיברין על גבי הכבש ומלחום, ירדו להם ללישכת הגזית לקרוא קרית שמע, והדר תני אמ' להם הממונה ברכו כול'.
<h2>דף יב.</h2>
אמ' רב יהו' אמר שמואל אף בגבולין בקשו לעשות כן וביטלום, מפני תרעומת המינין. פי' בקשו לקבוע עשרת הדברים בקרי' שמע, כמו שהיו עושין במקדש וביטלום, מפני שלא יאמרו המינין לעמי האר' אין שאר התורה אמת, ותדעו שאין קורין אלא מה שאמ' הקב"ה ושמעו מפיו בסיני. אמימר סבר למיקבעינהו בנהרדעא, אמ' ליה רב אשי כבר ביטלום מפני תרעומת המינין.
פשיט', היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשכרא הוא ופתח ובריך בא"י אמ"ה אדעתא דשכרא. פי' לומר שהכל נהיה בדברו, ונזכר וסיים בדחמרא, שאמ' בורא פרי הגפן יצא, ואע"פ שהיתה הפתיחה על דעת דשכרא. דתנן על כולן אם אמ' שהכל יצא, אלא היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא ופתח ובריך אדעתא דחמר' בא"י אמ"ה, על דעת לסיים בורא פרי הגפן, ונזכר וסיים בדשכרא, שסיים שהכל. מאי, בתר עיקר ברכה אזלינן. וכיון שעשאה על דעת בורא פרי הגפן לא יצא, וצריך לחזור ולברך פעם אחרת. או דיל' בתר סיום ברכות אזלינ'. וכיון שהסיום היה טוב יצא, שהפתיחה משמשת לכל הברכות. ת"ש. דתניא, פתח בשחרית ביוצר אור. פי' שהתחיל לברך בא"י אמ"ה, על דעת לומר יוצר אור, וטעה, וסיים במעריב ערבים, שאמ' אשר בדברו מעריב ערבים, לא יצא. אע"פ שהפתיחה היתה (עיק') יפה, העיקר הסיום היא שהפתיחה משמשת שוה לכל הברכות, אלא שהסיום הוא המברר על מה מברך, וכיון שהסיום לא היה יפה אין הפתיחה מועלת כלום. פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור, יצא. פי' פתח לומר בא"י אמ"ה, על דעת לומ' אשר בדברו מעריב ערבים, ונזכר וסיים ביוצר אור ובורא חשך יצא, אע"פ שהפתיחה היתה בטעות, הכל הולך אחר סיום הברכות. ותיפשוט מיהת, שאע"פ שהיתה על דרך טעות, כיון שהסיום היה יפה, העיקר הוא הסיום, והוא הדין לשיכרא וחמרא. ודחה שאני התם, דאמ' יוצר המאורות. פי' לעולם אימ' לך כל זמן שהפתיחה היא על דרך טעות לא יועיל הסיום, והכא דמועיל משום דחוזר עוד וחותם בא"י יוצר המאורות, והילכך אע"ג שהפתיחה היתה בטעות ולא הועילה, אנו סומכין על החתימה שחוזר עוד ומברך אותה. אבל בשיכר' וחמרא, דליכא חתימה, הכי נמא דבתר פתיחה אזלינ', ואם בדרך טעות נעשה לא יצא. ואקשי' ליה הניחא לרב דאמ' לא בענן מלכות, כי אם הזכרת השם, מצינן למיסמך אברכה דחתימה. אלא לר' יוחנ', דאמ' בענן מלכות, מאי איכא למימר, הרי אין בחתימה מלכות, אלא ודאי בפתיחה נפקי', ואע"פ שבטעות נעשת והוא הדין לשיכרא וחמרא, ודחי אלא כדרבא בר עולא, דאמ' צרי' להזכיר מידת לילה ביום, ומידת יום בלילה. וכיון דאיכא תרויהו בפתיחה, אע"ג דבטעות נעשת אתרויהו קאי, שבין אם סבר כי יום הוא בין אם סבר כי לילה הוא על שניהן בירך, אבל דשיכרא וחמרא, דלאו הכי הוא, לעול' אימ' לך לא יצא. ת"ש מסיפא, כללו שלדבר הכל הולך אחר סיום הברכות. כללו לאייתוי מאי, לאו לאייתויי כי האי גוונא, לא לאייתויי נהמא ותמרי. אמרי היכי דמי, אינימ' דאכל נהמא ופתח בדתמרי וסיים בדנהמ', היינו בעיין. פי' אכל נהמא וצריך לברך אחריו בא"י אמ"ה הזן את העולם כוליה, והתחיל בא"י אמ"ה על דעת לומ' על העץ ועל פרי העץ, כמו שמברכין לאחר הפירות, ונזכר ואמ' הזן את העולם, היינו בעיין דשיכרא וחמרא, שהפתיחה היתה על דרך טעות והסיום היה יפה, ולעולם תיפשוט מהכא בעיין. ודחה דאכל תמרי. וחייב לעשות על העץ ועל פרי העץ, ופתח לומ' בא"י אמ"ה, על דעת דנהמא לומ' הזן את העולם, ונזכר וסיים על העץ, התם ודאי יצא, דאפי' סיים נמי בדנהמא יצא, דתמרי נמי מיזן זייני. אבל מיהו לכתחילה על העץ מברכי' עליהו. והאי דמי לנקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא דפשיט' לי ודאי יצא ולא איפשיט בעיין. וכיון דמדרבנ' הוא עבדי' לקולא ויצא. גריס רבינו יצחק פאסי זצ"ל, פשיט' היכא דנקי' כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא, פתח ובריך בדשיכרא וסיים בדחמרא יצא, דאפי' סיים בדשכרא נמי יצא, דתנן על כולן אם אמ' שהכל יצא. אינמי היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה, וקסבר דחמרא הוא ובריך בדחמרא וסיים בדשכרא יצא, אבל פתח בדחמרא [בדשיכרא] וסיים בדחמרא מאי. ואינה נראת בעיני גירסא זו כלל, דמאי דפשיט' ליה לרבינו יצחק, באינמי היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא ובריך בדחמרא וסיים בדשיכרא, הוא היא דמיבעי ליה לתלמודא ולא איפשיט. ומאי דמיבעיא ליה לרבי' יצחק על כסא דשיכרא, פתח בדשכרא וסיים בדחמרא מאי, אין לה זיכר לשאיל' זו בתלמוד, ובודאי דלא יצא, דהא לא חתם אשיכרא, וברכה בלא חתימה מה מועלת. והכי אזלא סברת המורה וסוגיא דשמעתא כדכתבית. וכל סיים דשמעת' לא קאי אלא אפתיחה ולא אחתימה, ומשו' הכי קאמ' סיים ולא אמ' חתם. אבל אילו רוצה לברך על הגפן, ופתח ואמ' בא"י אמ"ה על העץ ועל פרי העץ, אע"פ שחתם לבסוף על הגפן ועל פרי הגפן לא יצא, דהא כל הפתיחה על דעת פרי העץ נעשת, ולא מיבעיא ליה אלא היכא דטעה בתחילת הפתיחה ואידכר בסיום הפתיחה והדר למילתיה, אבל הכא דכל הפתיחה הוות בטעות לא יצא ידי חובתו, דחתימ' בלא פתיחה לא כלום הוא.
אמ' רבה בר בר חנה משמיה דרב, כל שלא אמ' אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה בערבית לא יצא ידי חובתו שנ' להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. פי' שברכת אמת ויציב כולה על חסד שנעשה לאבותי' היא, שהוציאן ממצרים ובקע להם את הים והעבירן, ובכולן כת' כי לעולם חסדו בהלל הגדול. וברכת אמת ואמונה מדבר בה אף על העתידות, שאנו מצפין שיקיים לנו הבטחת אמונתו לגאלינו מיד מלכים ומכף עריצים.
ואמ' רבה בר בר חנה סבא משמי' דרב, המתפלל צריך שיכרע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם. מאי טע' אמ' שמואל י"י זוקף כפופים. רב ששת כי הוה כרע כרע כי חיזרא דדיקלא, וכי הוה זקיף זקיף כחיויא. פי' [כי חיזרא] כשבט שהוא ביד אדם, וחובטו כלפי למטה בבת אחת. כי חיויא, כנחש הזה, כשהוא זוקף עצמו מגביה הראש תחילה ונזקף מעט מעט, כן כשהוא זוקף זוקף ראשו בנחת תחילה ואחר כך גופו, שלא יראה כריעתו עליו כמשוי.
<h2>דף יב:</h2>
ואמ' רבה בר חנינא כל השנ' כולה מתפלל אדם האל הקדוש והאל המשפ', חוץ מעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, שהוא מתפלל המל' הקדוש והמלך המשפט. ור' אלעזר אמ' אפילו עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, אם אמ' האל הקדוש והאל המשפ' יצא, שנ' ויגבה י"י צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה, אימתי ויגבה י"י צבאות במשפט — אילו עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים וכת' האל הקדוש. מאי הוי עלה, רב יוסף אמ' האל הקדו' והאל המשפ', ורבה אמ' המלך הקדוש והמלך המשפט, והיל' כוותיה דרבה. ונראה לי דרב יוסף ורבה בלכתחי' הוא דפליגי, דרב יוסף כר' אלעזר, ומדכת' האל הקדוש (ו)הוא מצריך לכתחיל' למימר הכי, ורבה פליג עליה ואמ' דצריך למימ' המלך הקדוש, ובההיא איפסיק' היל' כוותיה דרבה לכתחי', אבל דיעבד למיהדר ולברוכי המל' הקדו' לא. ורבינו יצחק פאסי זצ"ל כתב דמהדרינן ליה, ואינו נראה לי.
מתני'. מזכירין יציאת מצרי' בלילות, אמ' ר' אלעז' בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא, שנ' למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות, וחכמ' אומ' ימי חייך העולם הזה, כל ימי חייך להביא את ימות המשיח. יציאת מצר' פירש המורה פרשת ציצית בקרית שמע. ואע"פ שאין לילה זמן ציצית, דכת' וראיתם אתו, אפי' הכי אומ' אותה פרשה מפני יציאת מצרים שבה. ואינו נראה לי, דבפרקין דלקמ' מוכח בגמ' דיציאת מצרים היא מה שאנו מזכירין באמת ואמונה, אבל פרשת ציצית אין אומ' אותה בלילה, אך אם התחיל גומר. וכן פירש גם המורה לקמ' דיציאת מצרי' היא מה שאנו מזכירין באמת ואמונה. הרי אני כבן שבעים. פי' נראה היה זקן, ולא היה זקן ממש שקפצה עליו שיבה ביום שהעביר' רבן גמליאל מנשיאותו ומינו את ר' אלעזר בן עזריה, כדאמ' לקמ' בפרק תפילת השחר, ואותו היום דרש בן זומא מקרא זה.
<h2>דף יג.</h2>
דרש בר קפרא כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, שנ' והיה שמך אברהם, ר' אליעז' אומ' עובר בלאו, שנ' ולא יקרא עוד שמך אברם, אלא מעתה הקרא ליעקב יעקב עובר בלאו, שני התם דאהדריה קרא ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב. מתיב ר' אבין אטו אברהם מי לא הדר קרייה אברם, והכת' אתה הוא י"י אלהים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם, התם נביא הוא דקא מהדר שבחיה דאברהם קמיה קב"ה, וקאמ' הכי הוה אברם מעיקר', והכי שויתיה ורביתיה. ירושל' למה נשתנה שמו שלאברהם ושמו שליעקב, ושמו שליצחק לא נשתנה, אילו אבותן קראו אותן בשמותם, אבל יצחק הקב"ה קראו וקראת את שמו יצחק.
היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כיון לבו יצא, ואם לאו לא יצא. פירוש היה קורא בפרשה, שיש בה קרית שמע, והגיע זמן המקרא, זמן קרית שמע. ירושלמ'. אמ' רבא זאת אומרת שאין הברכות מעכבות, פי' אם קרא קרי' שמע בלא ברכותיה יצא, שהרי כשהיה קורא בתורה לא היה אומ' הברכות.
מתני'. אמ' ר' יהושע בן קרחה למה קדמה שמע לוהיה אם שמע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עול מצות. והיה אם שמוע לויאמר, שוהיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה, ויאמר אינו נוהג אלא ביום.
ת"ר, קרית שמע ככתבה דברי ר', וחכמ' אומ' בכל לשון. מאי טע' דר', אמ' קרא והיו בהויית' יהו, ורבנ' מאי טע', דאמ' קרא שמע, בכל לשון שאתה שומע. הא מיבעי לי שלא יקרא למפרע. וקיימ' לן הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו, ועוד דתני לה סתמא גבי ואילו נאמרין בכל לשון, ומונה קרית שמע בהדייהו.
ת"ר, והיו, שלא יקרא למפרע. הדברים האלה על לבבך, יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה ת"ל האלה, עד כאן צריכה כוונה מיכן ואילך אינה צריכה כוונה, דברי ר' אליע'. אמ' לו ר' עקיבה כשהוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך, לימד על כל הפרשה כולה, שצריכה כוונה. אמר רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנן הלכה כר' עקי'.
<h2>דף יג:</h2>
ת"ר, שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד, עד כאן כוונת הלב, דברי ר' מאיר. אמ' רבא הלכ' כר' מאיר. וקיימ' לן הלכה כרב', דהוא בתרא, שאין צריך כוונה אלא פסוק ראשון, ולא כר' יוחנ', דאמ' כל פרק ראשו' צריך כוונה. תניא, ספקוס בן יוסף או' כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו, אמ' רב אחא בר יעקב ובדל"ת, אמ' רב אשי ובלבד שלא יחטוף בחי"ת. ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' אלעז', חזייה דהוה קא מאריך טובא, אמ' ליה למה לך כולי האי. כיון דאמלכתיה למעלה ולמטה ולד' רוחות העולם תו לא צריך.
אמ' רב נתן בר מר עוקבא אמ' רב יהודה, עד על לבבך בעמידה. פי' אפי' לבית הלל, דאמ' מהלכין בדרך וקורין, מודין הן שצריך לעמוד עד המקרא הזה ולהתבטל מכל דבר. וגם אם היה מהלך, עומד, לפי שעד כאן מצו' כוונה. ור' יוחנ' אמ' כל הפרשה כולה בעמידה, ר' יוח' לטעמ'. וכבר פסקנו הל' כרבא דהוא בתרא, ואינו צריך אלא בפסוק ראשון. ירושלמ' ר' יהוד' בשם שמואל צריך לקבל עליו עול מלכות שמים מעומד. מה אם היה יושב עומ', לא, אם היה מהלך עומד, כלומ' אם היה מהלך בדרך, והגיע זמן ק"ש, לא יקרא כשהוא מהלך, אלא יעמוד ויכוין לבו כהוגן ויקבל עליו מלכות שמי', ואח"כ יחזיק בדרך.
ת"ר, שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד, זהו קרית שמע של ר' יהוד' הנשיא, ואמ' רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמ' דרב, אמ' שמע ישראל ונאנס בשינה יצא. אמ' ליה רב נחמן לדארו עבדיה בפסוקא קמא צערן, מיכן ואילך לא תצערן. פי' אם ראיתני מתנמנם צעריני, עד שאיעור יפה בפסו' ראשון. אמ' ליה רב יוסף לרב יוסא בריה דרבא, אבוך היכי עביד, אמ' ליה בפסוקא קמא מצער נפשיה, מיכ' ואילך לא מצער נפשיה. נראה לי דסבירא להו קרית שמע דרבנ', והאי דכת' בשכבך ובקומך, בדברי תורה כת', כדאמ' לקמן בפרק מי שמתו, והילכך אם קיבל עול מלכות שמים בלבד יצא, דאי סבר קרי' שמע דאוריתא היכי יצא, ולא אמ' שתי הפרשיות שכת' בהן בשכב' ובקומך. וראיתי שבהלכות גדולות מפרש בקרי' שמע דעל מיטתו, ואינו נראה לי, דהא אפי' בקרית שמע דשחרית לא היה אומ' טפי, ואמ' בר קפרא בגמרא דאינו חוזר וגומרה. אמ' רב יוסף פורקדל לא יקרא קרית שמע. פי' שוכב על גביו ופניו למעלה, דפוריא כלפי קבל משמע. מיקרא הוא דלא ליקרי הא מיגנא שפיר דמי, והא ר' יהושע לייט מאן דגני אפרקיד. פי' שהוא דרך גניי, שמא יתקשה אברו מתוך שנתו ונראה לרבים. מיגנא כי מצלי אצלויי שפיר דמי. פי' כשמוטה על צידו מעט. מיקרא אע"ג דמצלי אסיר. פי' שמקבל עליו עול מלכות שמים דרך סררה וגאוה. והא ר' יוח' מצלי וקרי, שאני ר' יוח' דבעל בשר הוה.
מתני', בפרקים שואל אדם ומשיב, (ובפ') ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב, דברי ר' מאיר, ר' יהוד' אומ' באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. פי' בין ההפסקות, ולקמ' מפר' להו במתני'. שואל מפני הכבוד. שואל בשלום אדם נכבד, שראוי להקדים לו שלום, ומשי' שלום אם הקדימו לו, ובגמ' פריך כיון דשואל פשיטא דישיב. ובאמצ'. באמצע הברכה או הפרשה, שואל מפני היראה, אדם שהוא ירא ממנו שלא יהרגנו, אבל מפני הכבוד לא. ואסקי' בחסורי מיחסרא והכי קתני, בפרקים שואל אדם מפני הכבוד ואין צריך לומר שמשיב, ובאמצע שואל מפני היראה ואין צריך לומר שמשיב, דברי ר' מאיר. ר' יהוד' אומ' באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, אבל לשאול מפני הכבוד לא, ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. וקיימ' לן ר' מאיר ור' יהודה הל' כר' יהודה.
<h2>דף יד.</h2>
בעא מיניה אחי תנא דבי ר' חייא מר' חייא, בהלל ובמגילה מהו שיפסוק. מי אמרי' קל וחומר, ומה קרית שמע דאורית' פוסק, הלל ומגילה דרבנן מיבעיא, או דיל' פרסומי ניסא עדיף. אמ' ליה פוסק ואין בכך כלום. אמ' רבא ימים שהיחיד גומר את ההלל. פי' שהוא חובה לכל אדם, והם כ"א יום בשנה בגולה, כדאמ' בערכין. בין פרק לפרק פוסק, באמצ' הפרק אינו פוסק. וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל, אפי' באמצע הפרק פוסק. איני והא רב בר סבא איקלע לגבי דרבינא, בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל, ולא פסק. שני רב בר סבא דלא חשיב ליה לרבינא. מיכן נראה לי שמברכין בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל לקרוא את ההלל, שאם תאמר בלא ברכה היו קורין אותו, מה בכך אם פוסק בו, לא יהא אלא כקורא בתורה, כלום הוא אסור לפסוק וליתן שלום לכל אדם.
בעא מיניה אשיין תנא דבי ר' אמי מר' אמי, השרוי בתענית מהו שיטעום את התבשי' לדעת המלח ותבלין שבו, מי אמרי' אכילה ושתייה קביל עליה והא לא אכיל, או דילמ' הנאה קביל עליה והא אית ליה הנאה, אמ' ליה טועם ואין בכך כלום, ועד כמה רב אסי ורב אמי טעמי עד רביעתא. כתב רבי' יצחק פאסי זצ"ל בפ' קמ' דתעניות: ומפרשי רבנ' דצריך לאזהורי כי היכי דלא ליבלע כלום. ואינו נראה לי, דאם כן מאי האי דקאמ' עד רביעתא, אי לא בלע.
אמ' רב כל הנותן שלום לחבירו קוד' שיתפלל כאילו עשאו במה, שנ' חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחש' הוא, אל תיקרי במה אלא במה. מתיב רב ששת בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב, תרג' רבה להא דרב במשכים לפתחו. אמ' רב יצחק בר אשיין אסור לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל, שנ' צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. פי' צדק תפיל' שמצדיקו לבוראו, והדר וישם לדרך פעמי'.
מתני'. אילו הן בין הפרקים, בין ברכה ראשונה לשנייה, בין שנייה לשמע בין שמע לוהיה אם שמוע, בין והיה אם שמע לויאמר, בין ויאמר לאמת ויציב, ר' יהודה אומ' בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. א"ר אבהו אמ' ר' יוח' הל' כר' יהוד', משום דכת' אני י"י אלהיכם אמת, חוזר ואומ' אמת או אינו חוזר ואומר אמת. פי' לאחר שאמר אני י"י אלהיכם אמת חוזר ואומ' אמת, או אינו חוזר ואו' אמת. אמ' ר' אבהו אמ' ר' יוחנ' חוזר ואומ' אמת. ההוא דנחת קמיה דרבא, שמעיה דקאמ' אמת ויציב, אמ' כל אמת אמת תפשיה להאי גברא. אמ' רב יוסף כמה מעליא הא שמעתתא, דכי אתא רב שמו' בר יהוד' אמ', אמרי במערבא דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אני י"י אלהיכם. פי' שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, לפיכך היו מדלגין כל פרשת ציצית. אמ' ליה אביי מאי מעליותא, והאמ' רב כהנא לא יתחיל, ואם התחיל גומר. וכי תימ' (דבר אל בני ישראל) [ואמרת אליהם] לא הויא התחלה, והא כי אתא רב שמואל בר יצח' אמ' דבר אל בני ישראל לא הויא התחלה, ואמר' אלהם הויא התחלה. אמ' רב פפא, קסברי במערבא, דבר אל בני ישראל ואמר' אלה' לא הויא התחלה, עד דאמ' ועשו להם ציצית. אמ' אביי הילכך אנן אתחולי מתחלינן, דהא במערבא מתחלי, וכיון דמתחלינן גמרינן, דאמ' רב כהנא אמ' רב ואם התחיל גומר. פי' אע"ג דלדידהו דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם לא חשיבה התחלה, לדידן חשיבה התחלה, וקיימא לן כאביי, וכן עמא דבר.
<h2>דף יד:</h2>
תניא, החופר כוך למת פטור מקרית שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה. ואם היו שנים חופרין, עולה האחד ונוטל ידיו, ומניח תפילין, וקורא קרית שמע, ומתפלל, ואחר כך יורד וחופר וחבירו עולה. אמ' עולא כל הקורא קרית שמע בלא תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוח', כאילו הקריב זבח בלא מנחה ומנחה בלא נסכים.
<h2>דף טו.</h2>
אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנ', כל הנוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קרית שמע ומתפלל, מעלה עליו הכת' כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנ' ארחץ בניקיון כפי ואסובבה את מזבחך י"י. אמ' ליה ההוא מרבנ' לרבא, חזי מר האי צורבא מרבנ', דאתא ממערבא ואמ' מי שאין לו מים ליטול ידיו מקנח ידיו בצרור ובעפר, אמ' ליה שפיר קאמ', מי כת' במים, בניקיון כת', בכל מידי דמינקי. לייט רב ספרא אמאן דמהדר אמיא בעידן קרית שמע, והני מילי לקרי' שמע, אבל לתפילה מהדר. פי' דלתפילה יש לו יותר שהות ביום ממה שיש לקרוא קרי' שמע, ושמא יעבור הזמן. ועד כמה, עד פרסה. והני מילי לקמיה, אבל לאחוריה אפי' מיל אינו חוזר, ומינה מיל הוא דאינו חוזר, אבל פחות ממיל חוזר. ירושלמי, כיצד הוא מברך עליהן, ר' זריק' בשם ר' יעקב בר אידי, כשהוא נותן שליד אומ' בא"י אמ"ה אקב"ו על הנחת תפילין, וכשהוא נותן שלראש אומ' על מצות תפילין, כשהוא חולץ או' אקב"ו לשמור חוקיו. ואתי כמאן דאמ' בחוקת תפילין הכת' מדבר. ברם כמאן דאמ' בחוקת הפסח הכת' מדבר, לא בריך. ר' אבהו בשם ר' אלעז' אמ' הנותן תפילין בלילה עובר בעשה, ומה טעם, ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה, ימים ולא לילות, והא ר' אבהו מתני ברמשא ותפילין עילוי' מצרירין הוו וכמין פיקדון היו לו, ואית דבעי מימר לא אמ' אלא הנותן, אבל אם היו עליו מבעוד יום מותר. ואית דבעי מימר מצותן עד שיסתלק רוב רגל מן השוק. ר' זעיר' בשם ר' אבא בר ירמיה, אוכל בהן אכילת עריי ואינו אוכל אכילת קבע, ישן בהן שינת עריי, אבל לא שנת קבע. תמן אמרי כל שאינו כאלישע בעל כנפים אל ילבש תפילין.
מתני'. הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, דברי ר' יהוד', ר' יוסי אומ' לא יצא. תניא, ר' יהוד' אומ' משו' ר' אלעז' בן עזריה, הקורא את שמע צריך שישמיע לאזניו, שנ' שמע ישראל. אמ' לו ר' מאיר הרי הוא אומ' אשר אנכי מצוך היום על לבבך, אחר כוונת הלב הן הן הדברים. פי' ואפי' לכתחילה לא בעי ר' מאיר שישמי' לאזניו.
<h2>דף טו:</h2>
אמ' רב חסד' אמ' רב שילא הלכ' כר' יהוד'. ואמ' רב חסד' אמ' רב שילא הלכ' כר' יהוד', שאמ' מש' ר' אלעז' בן עזריה. וצריכ', דאי אשמעי' הל' כר' יהוד', הוה אמינא אפי' לכתחילה, קמ"ל הלכ' כר' יהוד' שאמ' מש' ר' אלעז' בן עזריה. ואי אשמע' הלכ' כר' יהוד' שאמ' מש' ר' אלע' בן עזריה, ה"א צריך ואין לו תקנה, קמ"ל הל' כר' יהודה. תניא, לא יברך אדם ברכת המזון בלבו, ואם בירך יצא. ואתיא כר' יהוד'.
מתני'. קרא ולא דיקדק באותיותיה. פי' לפרשן בשפתיו יפה. ר' יוסי אומ' יצא, ר' יהוד' אומ' לא יצא, אמ' רב טבי אמ' ר' יאשיה הל' כדברי שניהן להקל. פי' כר' יהוד' בלא השמיע, וכר' יוסי בלא דיקדק.
תני ר' יאשיה קמיה דרבא, וכתבתם, הכל בכתב אפילו צוואות. פי' וכתבתם, שיהא כתבם תם ושלם. ואפי' בצואות שבפרשה, כגון וכתבתם, וקשרתם, צריך לכתוב בתפילין ומזוזות. תני ר' עובדיה קמיה דרבא, ולמדתם, שתהא לימודך תם, כדי ליתן ריוח בין הדבקים. עני רבא בתריה כגון בכל לבבך, על לבבך, בכל לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, על לבבכ', הכנף פתיל, תזכרו ועשיתם, אתכם מארץ. ירושלמ' ר' לוי ור' אבדומא דמן חיפא בשם ר' לוי בר סיסין, צריך להתיז למען תזכרו, ר' יונה בשם רב חסדא אמ' צריך להתיז כי לעולם חסדו. אמ' ר' חמא בר חנינא, כל הקורא קרית שמע באותיותיה מצננין לו גהינם.
<h2>דף טז.</h2>
מתני'. הקורא למפרע לא יצא, קרא וטעה יחזור למקום שטעה, תני תנא קמיה דר' יוח' טעה בין פרק לפרק, ואינו יודע באי זה פרק, חוזר לפרק ראשון. פי' שיודע שגמר פרשה, וצריך להתחיל פרשה אחרת, ואינו יודע אי זו מהן, חוזר לפרק ראשון, להפסק ראשון, והיה אם שמע. טעה באמצע הפרק חוזר לראש הפרק, טעה בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה. פי' שיודע שצריך לומר וכתבתם על מזוזות, ואינו יודע אם ראשון אם שיני, חוזר לכתיבה ראשונה מספק. אמ' ר' יוחנ' לא שנו אלא שלא פתח בלמען ירבו ימיכם, אבל פתח בלמען ירבו דוושיה נקט. פי' אם התחיל למען ירבו, ואחרי כן נסתפק לו אם כתיבה שנייה היא זו שאמ' אם כתיבה ראשנה, וטעות היא בידו, שצריך לומר מכתיבה ראשנ' ואילך, אמרי' ודאי כתיבה שנייה אמר, מדנקט דיישה ואמר למען ירבו.
מתני'. האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך, מה שאין רשאין לעשות כן בתפילה. ת"ר האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך, ומתפללין בראש הזית ובראש התאינה, ושאר כל האילנות יורדין למטה ומתפללין, ובעל הבית בין כך ובין כך יורד למטה ומתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו. פי' קורין בראש האילן ובראש הנדבך, שורת האומן, כמו נדבכין די אבן גלל, דקרית שמע לא בעי כוונה כולי האי. כי הוא מעט. ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה, שענפיהן מרובין, ואין להם פחד ליפול, אבל לא בשאר האילנות, אלא יורדין למטה ומתפללין, אבל בעל הבית, אפי' בראש הזית ובראש התאנה לא יתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו ומתבעת שמא יפול. ואם היקלו אצל פועלין, מפני בטול מלאכה, שהן ברשות אחרים, לא היקלו על בעל הבית שהוא ברשות עצמו, ואפילו טבעה ספינתו בים יש לו לכוין בתפילתו, ודווק' בתפילה מטרחי' ליה לבעל הבית, אבל לא קרית שמע, שכוונת קרית שמע מועטת היא, ויכול לכוין בראש האילן, מה שאין כן בתפילה דהויא רחמי ובעיא כוונה טובא. רמי ליה רב מרי בריה דבת שמואל לרבא, תנן האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך. פי' בעודן עסוקין במלאכתן משמ'. והתניא ר' שמע' בן יוחי אומ' הקורא קרית שמע צריך שיכוין את לבו, שנ' שמע יש', ולהלן הוא אומ' הסכת ושמע ישר', מה להלן הסכת אף כאן הסכת. אשתיק, אמ' ליה מידי שמיע לך בהא, אמ' ליה הכי אמ' ר' יוחנן בטילין ממלאכתן וקורין. והתניא בית הלל אומ' עוסקין במלאכתן וקורין, לא קשיא כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני. פי' האי פירוקא אליב' דר' יוח', דאמ' לעיל דכל פרק ראשון בעי כוונה, אבל רבא פסק הל' שאין צריך כוונה אלא פסו' ראשון.
כתב רבינו פאסי, האי פירוקא לדברי ר' יוח' הוא, דסביר' ליה דבענ' כוונה בכוליה פרק ראשון [כדכתבי' לעיל, אבל לרבא לאו משום דבעי' כוונה בכוליה פרק ראשון] הוא דבטילין ממלאכתן, אלא משום דלא לישוי ליה עראי הוא, כדגרסי' ביומא בפירק' קמא, אמ' רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמ' דרבא הקורא קרית שמע לא ירמז בעיניו ולא יקרוץ בשפתותיו ולא יראה באצבעותיו. ותניא ר' אלעז' חסמא אומ', הקורא את שמע ומרמז בעיניו וקורץ בשפתותיו ומראה באצבעותיו, עליו הכת' אומ' ולא אותי קראת יעקב וגו', ואוקימ' בפרק ראשון, ופרשי ליה רבנן משום דמשוי ליה עריי. דאי לא תימא הכי קשיא דרבא אדרבא, דהת' אמ' רבא הל' כר' מאיר, והכא קאמ' דבענן כוונה בפרק ראשון, אלא לאו ש"מ כדאמרי' הוא כי היכי דלא תיקשי דרבא אדרבא. ואינו נראה לי, דסביר' ליה לרבא דאסיר לשוויי עריי לכל פרק ראשון, דהא נאנס בשינה ולא (נימק) [אמרו] כלל אמ' דיצא, כדאמרי' לעיל בפרקין, ואמ' רב יצחק בר שמו' בר מרתא משמי' דרב אמ' שמע ישר' ונאנס בשינה יצא, כל שכן אם קראו קריאת עריי, ור' נמי היה קורא שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד ולא יותר, ואמ' בר קפרא דאינו חוזר וגומרה, הילכך נראה לי, דלרבא ליכא למיסר קריאת עריי בכל פרק ראשון, ומאי דמתרץ הכא הוא אליב' דר' יוחנ', דאזיל לטעמיה. ומאי דמתרץ ביומא נמי, לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שיני, לאו רבא דמתריץ הכי אלא תלמוד דמתרץ הוא. והנכון בעיני דלרויחא דמילתא תירץ הכי, דאי הוה בעי הוה מתרץ הא בפסוק ראשון הא בפסוק שיני וכוליה קרית שמע, ולאו דווק' נקט פרק ראשון.
ת"ר, הפועלים שהיו עושין מלאכה לבעל הבית, קורין קרית שמע ומברכין לפניה ולאחריה, ומתפללי' שמונה עשרה שלשה פעמ', אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהן. פי' שהוא ביטול מלאכה יותר מידיי. והתניא מעין שמונה עשרה. פי' הביננו. לא קשיא, כאן כשעושין בשכרן, כאן שעושין בסעודתן. אם עושין בסעודן, בשביל האכילה לבדה מתפללין י"ח, ואינן צריכין למהר, אבל עושין בשכרן, שנוטלין שכר פעולה, צריכין למהר ומתפללין מעין שמנה עשר'. תניא אידך, הפועלין שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית, אוכלין פיתן ומברכין לפניה ולאחריה שתי ברכות. כיצד, ברכה ראשונה כתיקנה, שנייה כולל בונה ירושל' בברכת הארץ וחותם בברכת הארץ. פי' שברכת הארץ ובונה ירושלם דומות, אבל הטוב והמטיב אין מברכין, דביבנה תיקנוה, ולא הויא דאוריתא. במה דברים אמורים כשעושין בשכרן, אבל בעושין בסעודן, או שהיה בעל הבית מיסב עמהם, מברכין כתיקנן ארבע.
מתני'. חתן פטור מקרית שמע בלילה הראשון עד מוצאי שבת, אם לא עשה מעשה. מעשה ברבן גמליאל שנשא וקרא בלילה שנשא, אמ' לו תלמידיו לימדתנו רבינו שחתן פטור מקרית שמע, אמ' להם איני שומע לכם לבטל ממני עול מלכות שמים אפי' שע' אחת. פי' דווק' עד מוצאי שבת פטור, אם לא עשה מעשה, אבל לאחר כן, אע"פ שלא עשה מעשה, לא מיפטר, דכולי האי לא פטרי' ליה. והאי דפטרי' עד מוצאי שבת, משם דעיקר שמחתו בשבת היא, כשנכנסין רבים לסעוד אצלו, הילכך מלילי חמישי, דהויא לילה הראשון, דהא בתולה נישאת ברביעי, ועד מוצאי שבת, היא עיקר שמחתו, ופטור מקרית שמע אם לא עשה מעשה. ת"ר, בשבתך בביתך, פרט לעוסק במצוה. ובלכתך בדרך, פרט לחתן. וכול' כדכתבי' לעיל בפירק' קמא.
<h2>דף טז:</h2>
מתני'. רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו, אמרו לו לימדתנו רבינו שאבל אסור ברחיצה. אמ' להן איני כשאר כל אדם, אסתנס אני. מאי טע', קסבר אנינות לילה מדרבנן היא, דכת' ואחריתה כיום מר, ובאסטנס לא גזרו רבנן. פי' כך הוא לילה הראשון, כמו כל שבעת ימי האבל, שהן מדרבנן, לבד מיום ראשון, שהוא מן התורה ואין לילה שלאחריו נמשך עמו, וכיון שהן מדרבנן, באסתנס לא גזרו רבנן.
מתני'. וכשמת טבי עבדו קיבל עליו תנחומין. אמרו לו תלמידיו, לא לימדתנו רבינו שאין מקבלין תנחומין על העבדי'. אמ' להן, אין טבי עבדי כשאר כל העבדי', כשר היה. ת"ר, העבדים והשפחות אין עומדין עליהן בשורה, ואין אומ' עליהן ברכת אבלים ותנחומי אבלים, אלא כשם שאו' לו לאדם על שורו ועל חמורו שמת המקום ימלא חסרונך, כך אומ' לו לאדם על עבדו ועל שפחתו שמתו המקו' ימלא חסרונך. תניא אידך העבדים והשפחות אין מספידין עליהן, ואין קורין אותן אבא פל' ואימא פל'. ת"ר אין קורין אבות אלא לשלשה. פי' ולא לשבטים. ואין קורין אימהות אלא לארבעה. פרט לבלהה וזלפה.
<h2>דף יז:</h2>
מתני'. חתן אם רצה לקרוא את שמע בלילה הראשון קורא, רשב"ג או' לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. למימר' מאי דרבנ' לא חיישי ליוהרא ורשב"ג חייש ליוהרא, והא איפכא שמעי' להו, דתנן מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין, מקום שלא נהגו לעשות אינן עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטילין. ר"ש בן גמלי' אומ' כל אדם יעשה עצמו כתלמידי חכמ'. אמ' ר' יוחנ' מוחלפת השיטה. רב ששת בריה דרב אידי אמ' לעולם לא תחליף דרבנ' אדרבנן לא קשיא, התם כיון דכולי עלמ' עבדי ואיהו לא עביד מיחזי כיוהרא. הכא כיון דכולי עלמ' קרי ואיהו נמי קרי לא מיחזי כיוהרא. דרשב"ג אדרשב"ג נמי לא קשיא, התם בכוונה תליא מילתא, ואנן סהדי דלא מצי מכוין מיחזי כיוהרא, אבל הכא אמרי פוק חזי כמה בוטלני איכא בשוקא, וקיימא לן כרבנן.
מי שמתו מוטל לפניו פטור מקרית שמע ומן התפילה ומן התפילין, נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן את שלפני המיטה ואת שלאחר המטה, את שלמטה צורך בהן פטורין, את שאין למטה צורך בהן חייבין, ואילו ואילו פטורין מן התפילה. פי' פטור מקרית שמע, לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו, דהוי דומיא דחתן דפטור משום טירדא דמצוה ואסיק' דלאו דווק' מוטל לפניו, אלא כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי, דכת' ואקברה מתי מלפני, אטו ההיא שעתא קמיה הוה קאי, אלא כיון שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי.
נושאי המיטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן, את שלפני המיטה ואת שלאחר המיטה, את שלמטה צורך בהן פטורין, ואת שאין המיטה צורך בהן חייב'. ה"ג לה והכין פירושה: דרך בני אדם להיעשות סיעות סיעות ולהתחלף בנשיאת המיטה, ועומדות הסיעות בין לפני המטה בין לאחר המטה, שלכל הפחות נושאין אותו שנים מלפני המטה ושנים לאחר המטה, כל מי שהמיטה צורך בהן בין אם עומדין לאחר המיטה בין אם עומדין לפני המטה פטורין, וכל שאין למטה צורך בהן בין אם עומדין לפני המיטה בין אם עומדין אחר המיטה חייב'. תניא, מי שהיה מתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר, אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו, אין לו בית לחבירו עושה לו מחיצה ואוכל, ואם אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל, ואינו אוכל בשר, ואינו שותה יין, ואינו מברך, ואינו מזמן. ואין מברכין עליו, ואין מזמנין עליו, ופטור מן התפילה, ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה. ובשבת מיסב, ואוכל בשר, ושותה יין, ומברך, ומזמן, ומברכין עליו, ומזמנין עליו, וחייב בקרית שמע ובתפילה ובכל מצות האמורות בתורה. תניא, המשמר את המת, אע"פ שאינו מתו, פטור מקרית שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה. היו שנים, זה משמר וזה קורא, זה משמר וזה קורא.
<h2>דף יח.</h2>
תנא, לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תור' בזרועו וקורא בו או מתפלל, ואם עשה כן עובר משו' לועג לרש חרף עושהו. ודווק' תוך ארבע אמות הוא דאסיר, אבל חוץ לארבע אמות שרי. דאמ' מר מת תופש ארבע אמות לטומאה. אמ' רחבה אמ' רב יהודה אמ' רב, כל הרואה את המת ואינו מלויהו ארבע אמות עובר משום לועג לרש חרף עושהו. ואם ליוהו מה שכרו, עליו הכת' אומר מלוה י"י חונן דל. קרי ביה מלוה.
ת"ר, המוליך עצמות ממקום למקום, הרי זה לא יתנם בדסקיא ויתנם על גבי החמור וירכב עליהן, מפני שנוהג בהן מנהג בזיון, ואם היה מתיירא מפני הגוים ומן הלסטין מותר. וכדרך שאמרו בעצמו' כך אמרו בספר תורה. שמפני פחד הלסטין מותר לרכוב עליהן וירוץ וימהר דרכו.
ר' חייא ור' יונתן הוו קאזלי בבית הקברות, והווה קא שדרה תכילתיה דר' יונתן עילוי קיברי, אמ' ליה ר' חייא דלייה, שלא יאמרו למחר הן באין אצלינו והיום מחרפין אותנו. מיכן מוכיח שאז הוא אסור משום לועג לרש, כשהדבר מגולה ונראה לעינים, שהיתה ציצתו נגררת על הקברות, וכשהגביה, אע"פ שהיה הולך מעוטף עליהן אין בהן משום לועג לרש, שנראה שלכסות עצמו הוא לובשה, ולא לקיים מצות ציצית. אם כן תפילין בראשו, דתניא לא יהלך בהן בבית הקברות, דווק' מגולין שנראין או הן או רצועותיהן, אבל אם כרכן ברצועותיהן על ראשו תחת כובעו שאינן נראות, מותר להלך בהן בבית הקברות.
<h2>דף יט.</h2>
אמ' ר' יהוש' בן לוי כל המספר גניי אחר מיטתן שלתלמידי חכמ' נופל בגיהנם, שנ' והמטים עקלקלותם יוליכם י"י את פועלי האון שלום על ישראל, אפילו בזמן ששלום על ישראל יוליכם י"י את פועלי האון. פי' והמטים עקלקלותם, לעיל מיניה כת' הטיבה י"י לטובים, וסמיך ליה והמטים עקלקלותם, והמכריעין חובתן שלצדיקים יותר מזכיותם להטותן לכף חובה, יוליכם י"י בגיהנם את פועלי האון.
ת"ר אין מוציאין את המת סמוך לקרית שמע, ואם התחילו אין מפסיקין. איני והא רב יוסף אפקוה סמוך לקרית שמע, אדם חשוב שני. ת"ר, העם העסוקין בהספד, בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין אחד [אחד] וקורין, אין המת מוטל לפניהן הם יושבין וקורין והוא יושב ודומם, הן יושבין ומתפללין והוא יושב ומצדיק עליו את הדין ואומר לפניו, רבונו שלעולם, הרבה חטאתי לפניך, יהי רצון מלפניך שתגדור פרצותיי ופרצות עמך לחיים.
מתני'. קברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו, ואם לאו לא יתחילו. פי' לשורה למקום שמנחמין בה את האבל. תני' אפי' פרק אחד אפילו פסוק אחד.
<h2>דף יט:</h2>
מתני'. העומדין בשורה, הפנימיים פטורין והחיצונים חייבין. ת"ר, שורה הרואה את הפנים פטורה ושאינו רואה את הפנים חייבת.
ת"ר, הרואה כלאים בבגדו פושטו, ואפי' בשוק, שנ' אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד י"י, כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. מיתיבי קברו את המת וחזרו, היו לפניהן שני דרכים אחת טמאה ואחת טהורה, בא בטהורה. פי' האבל. באין עמו בטהור'. בא בטמאה באין עמו בטמאה [משום כבודו]. פירוש אחת טמאה, שיש שם קבר והוא מקום צר, ואי איפשר שלא יעבור עליו. ואמאי לימ' אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד י"י, תרגמ' רב פפא בבית הפרס דרבנ'. פי' שדה שנחרש בה קבר דלא מטמא אלא מדרבנ', וחשו חכמ' שמא דילדלו כלי המחרישה את העצמות, והדורס עליו מסיעו, ועצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל, וכיון דמדרבנ' הוא דאסור אחלוה רבנן ליקריהו לגבי אבל, אבל אם היתה טמאה ודאי, שיש בה קבר בודאי (ד)אין הולכין עמו הכהנים ואוכלי טהרות. ת"ש גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, תרגמ' רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור, דכל מידי דרבנן אסמכינהו רבנן אקרא דלא תסור, ומשום כבודו לא גזרו רבנן. פי' כגון לטלטל אבנים שלבית הכסא לקינוח, או מי שנפסקה ציצית טליתו בכרמלית, דלא הצריכוהו להניח טליתו שם ויכנס לביתו ערום, ואילו היה ברשות הרבים היה חייב חטאת, דאמ' רב הונא בפרק ר' אליעזר תולין, היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהילכתה בשב' חייב חטאת, שהציצית הוו עליו כמשוי, אבל בכרמלית התירו לו משום כבודו. ת"ש ולאחותו מה תלמוד. פי' גבי נזיר כת' כל ימי הזירו לי"י על נפש מת לא יבא, וסמיך ליה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא, והא כולן בכלל היו, למה חזר ופרטן, לאביו פרט למת מצוה. לאמו מה ת"ל, למת מצוה לא אצטריך דמלאביו נפק' לן, ודרשי' בספרי ללמד שאם היה נזיר כהן, דהוו עליה שתי קדושות, אף הוא לאמו לא יטמא, אבל מיטמא למת מצוה. ולאחותו מה ת"ל. אם אינו עניין לזה תניהו עניין להולך לשחוט את פסחו, הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ושמע שמת לו מת יכול יטמא, אמרת לא יטמא. פי' הואיל והגיע עונת שחיטת פסח וחלה עליו חובת פסח שהוא בכרת, ואם יטמא יבטל מלעשות פסחו ומלמול את בנו. יכול כשם שאינו מטמא לקרוביו כך אינו מיטמא למת מצוה, ת"ל ולאחותו, לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה, ואמאי נימא אין עצה לנגד י"י, שאני התם דכתיב ולאחותו, ונילף מינה. פי' לגבי כלאים, דאמרת פושטו אפי' בשוק. שב ואל תעשה שאני. פי' דברים רבים התירו חכמ' לעקור דבר תורה, מפני סייג, ומפני כבוד הבריות, היכא דאינו עוקר דבר תורה במעשה הידים, אבל יושב ודבר תורה נעקר מאיליו, כגון תקיעת שופר ולולב (ושופר) בשבת, וסדין בציצית, ודכוותיהו טובא ביבמות, וזה נמי ההולך לשחוט את פסחו אינו דוחה דבר תורה בשום מעשה שהוא עושה בידיו ולא בשבתו, שהוא יושב ועוסק במת מצוה דבר תורה נדחית מאיליה, אבל היכא דמיעקר דבר תורה בידים לא התירו. והלובש כלאים עוקרו במעשה ממש שהוא לובשו, ומשום הכי לא התירו שלא לפושטו. ומטומאה גופה, שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא במת מצוה דקא מיעקר בידים דלאו שב ואל תעשה הוא. היינו טע' דלא גמרי מיניה כלאים, דהתם לאו כבוד הבריות דחי לא תעשה דידיה, דמעיקרא לא ניתן לאזהרת לא תעשה, דטומאה לאו על מת מצוה נכתבה כשם שלא נכתבה על הקרובין, אבל מילה ופסח, לכל ישראל נאמרו אצל כבוד הבריות ניתנו לידחות, וטע' דדחייתו אינה בידי', אלא בישיבתו ידחה המצוה, לאפוקי כלאי' דבמעשה ידיו ידחה אזהרתו. גרסי' במנחות, בשילהי הקומץ בתרא, רבינ' הוה אזיל בתריה דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא אפסיק קרנא דחוטא, אמ' ליה מאי דעתיך אשדייה גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, והא תרגמ' רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור, הכי נמי כרמלית דרבנ' היא.
<h2>דף כ:</h2>
מתני'. נשים ועבדים וקטנים פטור' מקרית שמע ומן התפילין, וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון. קרית שמע היא מצות עשה שהזמן גרמא, דכת' בשכבך ובקומך, וקיימ' לן במסכת קידושין מדאוריית' דנשים פטור'. תפילין נמי לילה לאו זמן תפילין הוא, אבל תפילה ומזוזה וברכת המזון אין להן זמן קבוע ונשים חייבות, נראה לי דלא גרסי' קטנים.
ואמ' רב אדא בר אהבה נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה, אע"ג דהויא מצות עשה שהזמן גרמא, כדרבא, דאמ' רבא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה. עיין בערך ע"א בספר המכריע. אמ' ליה רבינא לרבא נשים דחייבות בברכת המזון דאוריית' היא, דלא הוי מצות עשה שהזמן גרמא, או דרבנ' היא, דכת' ואכלת ושבעת וברכת את י"י אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך, מי שיש לו חלק בארץ, יצאו נשים שאין להם חלק בארץ. למאי נפק' מינ', לאפוקי רבים ידי חובתן, אי אמרת דאורית' מפקא ידי חובתן, מאי, אמ' ליה תנינא באמת אמרו בן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה, אבל אמרו חכמ' תבא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו, אי אמר' בשלמ' דאוריית' היא אתיא דאורייתא ומפק' דאוריית', אלא אי אמרת דרבנ' אתיא דרבנ' ומפקא דאוריית', אמ' ליה וליטעמי', קטן בר אפוקי רבים ידי חובתן הוא, אלא הכא במאי עסיקינ' כגון דאכל שיעורא דרבנ' ואתיא דרבנ' ומפקא דרבנ', כדדרש רב עזרא, זמנין אמ' ליה משמ' דר' אמי וזמנין אמ' לה משמ' דר' אסי, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו שלעולם, כתבת בתורתך אשר לא ישא פנים, ואתה נושא להם פנים ליש', דכת' ישא י"י פניו אליך, אמ' להם הקב"ה ולא אשא להם פנים ליש', כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת והן דקדקו על עצמן, שאפי' אוכלין כביצה וכזית מברכין עליו. ירושלמי תני אבל אמרו אשה מברכת לבעלה, ועבד מברך לרבו, וקטן לאביו, ניחא אשה מברכת לבעלה ועבד לרבו קטן לאביו, לא כן אמ' ר' אחא בשם ר' יוסי ביר' נהוראי כל שאמרו בקטן כדי לחנכו, תיפתר בעונה אחריהן אמן, כדתנינן תמן מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומ' ותהא לו מאירה, אבל אמרו תהא מאירה לבן עשרים שצריך לבן עשר.
מתני'. בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, ועל המזון מברך לאחריו ולא לפניו, ר' יהוד' אומ' מברך לפניהן ולאחריהן. היה עומד בתפילה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסוק אלא יקצר. פי' בעל קרי מתקנת עזרא ואילך, שתיקן טבילה לבעלי קריין לעסוק בתורה, כדאמ' בפרק מרובה. מהרהר קרית שמע בלבו כשהגיע זמן המקרא, ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, אפי' על ידי הירהור, שלא התירו אלא לקרית שמע דאוריית' ולא לברכותיה. ועל המזון מברך לאחריו, פי' על ידי הירהור, ואינו מברך לפניו, אפי' על ידי הירהור, דלאחריו דאוריית' ולפניו דרבנ', כדבעינ' למימר לקמ'.
אמ' רבינא זאת אומרת הירהור כדיבור דמי. פי' ונפיק ידי קרית שמע, ואע"פ שלא השמיע לאזנו. דאי סל' דע' לאו כדיבור דמי למה מהרהר. פי' מה מועיל [אלא מאי הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו, כדאשכחן בסיני]. ורב חסדא אמ' זאת אומרת הרהור לאו כדיבור דמי, דאי סל' דע' כדיבו' דמי יוציא נמי בשפתיו. פי' דאי כדיבור דמי, כמו שהתירו לו להרהר, משום חיובא דקרית שמע דהוי דאורית', יתירו לו גם להוציא בשפתיו, אלא לאו ש"מ מדלא התירו לו אלא הירהור ש"מ לאו כדיבור דמי. אלא מאי לאו כדיבור דמי למה מהרהר, אמ' ר' אלעז' כדי שלא יהו כל העם עוסקין והוא יושב ובטל. מיכן מוכיח שאסור לאדם העומד בבית הכנסת, אע"פ שאינו מתפלל עם הציבור, וקורין קרית שמע, שלא ישתוק, אלא יקבל עמהן מלכות שמים, שלא יראה כבועט בקבלת מלכות שמים. וכך כתוב בהלכות גדולות: קרא קרית שמע ובא ומצאן כשהן קורין, קורא פסוק ראשון לבדו. נראה לי דהל' כרבינא דאמ' הירהור כדיבור דמי, דהא איפסיק' היל' בפרקין דלעיל הל' כדברי שניהן להקל. והקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, היינו מהרהר, דהא מייתינן בגמר' לא יברך אדם ברכת המזון בלבו, אלמא בלבו ולא השמיע לאזנו חד פירושא אית להו, ומהרהר נמי היינו דקורא בלבו. אבל רבינו חננאל זצ"ל כתב קיימ' לן כרב חסד', ואסתייע ממאי דאמרי' בפרק שואל אדם מחבירו, אומ' אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב וטע' דמילת' דאמרי' דיבור אסור הירהור מותר. ואינו נראה לי, דלא דמו להדדי, דאמירה לגוי אינה אסורה אלא מדרבנ', והילכך אע"ג דלעניין קרית שמע אמרי' הירהור כדיבור דמי, לעניין שבות לא אחמור רבנן.
<h2>דף כא.</h2>
אמ' רב יהודה אמ' רב מניין לברכת התורה שהיא מן התורה, שנ' כי שם י"י אקרא וגו'. ואסיקנה, דברכת התורה לפניה וברכת המזון לאחריו היא מדאוריית'. וברכת המזון לפניו וברכת התורה לאחריה הויא מדרבנן.
אמ' רב יהוד' אמ' שמואל ספק קרא קרית שמע ספק לא קרא קרית שמע אינו חוזר וקורא, ספק אמ' אמת ויציב ספק לא אמ' חוזר ואומ' אמת ויציב, אלמא קסבר קרית שמע דרבנ', אמת ויציב דאורייתא. פי' שמזכיר בו יציאת מצרי' דחיובא דאוריית' היא, שנ' למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. מתיב רב יוסף והכת' בשכבך ובקומך, אמ' ליה אביי ההוא בדברי תורה כתיב. ור' אלעזר אמ' ספק קרא קרית שמע ספק לא קרא חוזר וקורא. דקרית שמע דאוריית'. ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל. משום שהיא מדרבנ'. ור' יוח' אמ' הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו. משמע דלא פליג ר' יוחנ' עליה דר' אלעזר אלא בתפילה, אבל בקרית שמע מודה ליה דחוזר וקורא, והכי קאמ', אף בתפילה נמי חוזר ומתפלל, וכל שכן בקרית שמע. וליתא לשמואל דאמ' קרית שמע דרבנ', וכל היכא דפליגי שמואל ור' יוח' קיימ' לן דהיל' כר' יוחנ'. ועד כאן לא קאמ' ר' יוח' אלא בתפילה, דרחמי היא, אבל שאר ברכות דרבנ', כגון ברכת שאר הפירות לאחריהן וכיוצא בהן, ספק בירך ספק לא בירך, אינו חוזר ומברך.
אמ' רב יהוד' אמ' שמואל היה עומד בתפיל' ונזכר שכבר התפלל, פוסק, ואפילו באמצע ברכה. ואמ' רב יהוד' אמ' שמו' התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבו' מתפללי', אם יכול לחדש דבר בתפילתו יתפלל, ואם לאו אל יתפלל. בהדיא מוכח דשמואל פליג אדר' יוח', וקיימ' לן הילכת' כר' יוחנ' בכל מקום. וכך כתב גם רבינו יצחק פאסי: והיל' כר' יוח', דאמ' הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו, ולית הלכ' כשמואל. עוד כתב, ומפרשי רבנן הני מילי ביחיד ואדעת' דרשות, אבל אדעת' דחובה אסור. וציבור בין אדעת' דרשות בין אדעת' דחובה אסו', דקיימ' לן דתפילות כנגד תמידין תיקנוה, וכשם שאין ציבור מביא עולת נדבה, כך אין מתפללין תפילת נדבה. אבל היחיד מתפלל תפילת נדבה, שכן היחיד מביא עולת נדבה, הילכך אין היחיד מתפלל תפילת המוספין נדבה כשם שאינו (מתפלל תפילת) [מתנדב קרבן] מוסף. והאי דאמ' שמואל היה עומד בתפילה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפי' באמצע ברכה, מפרשי לה רבנן כגון שהתפלל אדעת' דחובה, ושכח שכבר התפלל, ועמד להתפל' אדעת' דחובה, ונזכר שכבר התפלל, פוסק, ואפי' באמצע ברכה, שאם בא לגומרה נמצא נמי שהקריב שני תמידין בשחרית שהו' עובר משום בל תוסיף, ולפיכך פוסק אפי' באמצע ברכה. ובהא אפי' ר' יוח' מודה, דלא קאמ' ר' יוח' והלואי שיתפלל אדם כל היום כולו אלא תפילת נדבה, כגון תחנונים וכיוצא בהן, אבל תפילת חובה לא אמ'. והדברים הללו אינן נראין לי, שאם כן השוינו דברי ר' יוח' ושמו', ומה צורך לפסוק הל' כר' יוחנ'. ושמואל הוא דקא מפליג בין חובה לנדבה, דקאמ' אם יכול לחדש בתפילתו, כדי שתהא תפילתו תחנונים ונדבה יתפלל, ואם לאו אל יתפלל, ואם טעה והתפלל על דעת חוב', פוסק ואפי' באמצע ברכה, ופשט הדבר' מוכיח דפליגי. לקמן בפרק תפילת השחר מוכיח בירושלמ' דפליגי, דגרסי' התם: היה עומד ומתפלל ונזכר שהתפלל, רב ושמואל אמרי חותך, שמעון בר ווא בשם ר' יוח' הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו, למה, שאין תפילה נפסדת וכול', עד בעון קומי ר' יוח' ספק התפלל ספק לא התפלל יתפלל. אמר לון הלואי שיתפל' כל היום כולו, למה, שאין תפילה נפסדת. אלמא בפירוש מוכיח דפליג ר' יוחנ' ושרי מאי דאסר שמואל. ואל תדמה התפילות לתמידין, דודאי תמידין אסור להוסיף עליהן, אבל תפילה רחמי היא וכל יומא מצי צלויי. ואע"ג דלעניין זמן עד חצות ועד הערב מדמינן להו לתמידין, לעניין זה לא דמו. וזהו שהוצרך לומר: והלואי יתפלל אדם כל היום כולו, למימרא דלא תדמה להו לתמידין להא מילתא, משום דתפילה רחמי היא, ולא דמיא לקרבנות.
אמ' רב נחמן כי הוינן בי רבה בר אבוה איבעיא לן מיניה, הני בי רב דטעו ומתחלי תפילת חול בשבת, מהו שיגמורו. פי' אחר שאמ' ג' ראשונות שצריך להזכיר שלשבת רצה במנוחתינו, אם טעה והתחיל אתה חונן כסדר תפילת חול מהו שיגמרו אותה ברכה שנזכר בה כי הוא שבת. ואמ' לן גומרין כל אותה ברכה. דמדינא הוא דבעי לצלויי שמונה עשרה, ומשו' כבוד השבת הוא דלא אטרחוה רבנן, וכיון שהתחיל גומר.
<h2>דף כא:</h2>
אמ' רב הונא הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור למודים יתפלל, ואם לאו אל יתפלל. ור' יהושע בן לוי אמ' אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדוש יתפלל, ואם לאו אל יתפלל. במאי קמיפלגי, רב הונא סבר יחיד או' קדוש. פי' יחיד שלא התפלל עם הציבור או' קדוש, הילכך אם לא גמר עד שלא יגיע שליח ציבור לקדוש לית לן בה אבל מודים, אע"פ שיחיד או' מודים, אם לא אמ' עם הציבור הרואה אותם כורעין והוא אינו כורע אתי לידי חשד, ונראה כמי שכופר במי שחביריו משתחוין לו, ור' יהושע בן לוי סבר אין היחיד אומ' קדוש. וכן אמ' ר' יצחק אין היחיד אומ' קדוש, וכן אמ' רב אדא בר אהבה אין יחיד אומ' קדוש, דאמ' רב אדא בר אהבה מניין שאין יחיד אומ' קדוש, שנ' ונקדשתי בתוך בני ישראל, כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. והיל' כוותיהו שהן רבים. דכול' עלמ' מיפסק לא פסקינן. פי' לא פסקינן התפילה לענות קדוש עם הציבור וכן למודים. איבעיא להו מהו שיפסוק לאמן יהא שמיה רבא מברך, כי אתא רב דימי אמ' ר' יהוד' ור' שמע' תלמידיו שלר' יהודה אמרו לכל אין מפסיקין חוץ מאמן יהא שמו הגדול מבורך, שאפי' עוסק במעשה המרכבה פוסק ועונה, ולית היל' כוותיהו. ופסקי רבואתא דלא פסקי' למימר בקול רם, אלא פוסק ושותק עד שהציבור עונין, וחוזר לתפילתו. ונראה לי, דאע"ג דאמ' שומע כעונה, הני מילי בברכות, אבל בקדוש, ומודים, ואמן יהא שמיה רבה, שהן קילוסין חשובין לפני המקום, אינו יוצא ידי חובה עד שמוציא בפיו עם הציבור, שאם אתה אומ' בשמיעה יצא, כדקיימ' לן בכל דוכתא, אמאי אמרי רב הונא ור' יהוש' אם יכול להתפלל עד שלא יגיע שלי' ציבור לקדוש או למודים יתחיל ואם לאו לא יתחיל, וכשיבוא שליח ציבור לקדוש יפסוק וישמע ויצא בשמיעה, אלא לאו ש"מ לא יצא ידי חובתו עד שיענה בקול ואסור לו לפסוק, והילכך אל יתחיל. והיכא דלא מצלי ושמע יהא שמיה רבא מברך ואינו עונה, כמן דשמע ליה ועני דמי. כתב רבינו חננאל זצ"ל: ראיתי לרבותיי הגאונים דאי עאל יחיד לבית הכנסת ואשכח ציבור דמצלי בלחש, מעכב עד דמסיימי, וכד פתח שליח ציבו' מסדר צלותיה בהדי שליח ציבור מילתא בלחש, ואו' קדושה עם הציבור, דבכי האי גוונא לאו הפסקה היא. וכי אמור רבנ' אם יכול להתחיל ולגמור היכא דהתחיל מקמי דפתח שליח ציבור, אבל כי מתחיל בהדי שליח ציבור שפיר דמי.
<h2>דף כב.</h2>
פיס'. ר' יהוד' אומ' מברך לפניהן ולאחריהן. אסיק רב נחמן בר יצחק עשאם ר' יהוד' כהילכות דרך ארץ. פי' לעול' מברך דר' יהודה בקול הוא, ולא דמי למברך דתנא קמא, אבל מיהו לא תימא הוא הדין לקרי' שמע, דלעולם סבירא ליה דבעל קרי אסור בכל דברי תורה מקרא משנה והלכות, אבל בהילכות דרך ארץ, שאין בהן איסו' והיתר, מותר. וברכות נמי, כיון שאין בהן איסור והיתר, כהילכות דרך ארץ דמו. ואתא לפלוגי אתנא קמא, דאסר בעל קרי אפי' בברכות, ואמ' מברך הוא בקול לפניהן ולאחריהן, כיון שאין בהן איסור והיתר. מאי הילכות דרך ארץ, דתניא והודעתם לבניך ולבני בניך, וכת' יום אשר עמדת לפני י"י אלהיך בחורב. מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע. פי' דכת' וירא העם וינועו. אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע. מיכן אמרו זבין ומצורעין ובועלי נידות ויולדות מותרין לקרות בתורה, ובנביא, ובכתובים, ולשנות במשנה, ובהלכות ובאגדה, ובעלי קריין אסור'. פי' מיכן אמרו כל הטמאין מותר' בתורה, שאף הן יכולין להיות באימה וביראה, אבל בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש וז(ה)[ח]ות הדעת. ובועלי נידות ויולדות דתני, כגון שטבלו לקירויין לדברי תורה, והטבילה אינה עולה להן מידי בועל נידה שהיא ז' ימים, אבל לתקנת עזרא עולה להן, כדתנן במתני' זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע כול' עד צריכין טבילה במ' סאה. ר' יוסי או' שונה את הרגליות, ובלבד שלא יציע את המשנה. פי' רגיליות, משניות השגורות בפיו, שהוא או' במרוצה ואינו צריך להאריך בהן, ובלבד שלא יציעם בטעמי פירושיהן. ר' נתן בר יוסף או' אף מציע את המשנ' ואינו מציע את המדרש. פי' מפני שיזכיר תמיד הפסוקין שהוא דורש. ר' אלעז' בן שמוע או' אף מציע את המדר' ובלבד שלא יזכיר האזכרות שבו. ר' יוח' הסנדלר תלמידו שלר' עקיבה אמ' משום ר' עקיבה, ובלבד שלא יכנס למדרש כל עיקר. פי' לא לדרוש ולא להציע. ואמרי לה לבית המדרש כל עיקר. ר' יהוד' אומ' אבל שונה הוא בהילכות דרך ארץ. כגון דרכן של תלמ' חכמ', שהיא בריית' ופרק בן עזיי אומ' הנותן ארבעה דברים על לבו.
תניא, ר' יהוד' בן בתירה אומ' אין דברי תורה מקבלין טומאה. מעשה בתלמי' אחד שהיה מגמגם, וקורא למעלה מר' יהוד' בן בתירה, אמ' לו, בני, פתח פיך ויאירו דבריך, שאין דברי תורה מקבלין טומא', שנ' הלא כה דברי כאש נאם י"י, מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה. תניא, מציע הוא את המשנה ואינו מציע את המדרש, דברי ר' מאיר. ר' יהודה בן גמליאל אומ' משום ר' חנניה בן גמלי' או' זה וזה אסור, ואמרי לה זה וזה מותר. מאן דאמ' זה וזה אסור כר' יוח' הסנדלר, ומאן דאמ' זה וזה מותר כר' יהודה בן בתירה. אמ' רב נחמן בר יצחק נהוג עלמ' כתלתא סבי: כר' יהו' בן בתירה בדברי תורה, כר' יאשיה בכלאים, כר' אלעאי בראשית הגז, כר' יהוד' בן בתירה, הא דאמרן בדברי תורה, כר' יאשיה בכלאים, דתניא ר' יאשיה או' אינו חייב עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד. כר' אלעאי בראשית הגז, דתניא ר' אלעיי או' ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. ירושל', מעשה באחד שעמד לקרוא בתורה בנציבין, כיון שהגיע לאזכרה התחיל מגמגם, אמ' לו ר' יהוד' בן בתירה פתח פיך שאין דברי תורה מקבלין טומאה. אמ' ר' יעקב בר אחא נהגין תמן כר' אלעיי בראשית הגז, כר' יאשיה בכלאים, וכר' יהוד' בן בתירה בבעלי קריין. כי אתא זעירי אמ' בטלוה לטבילותא, ואמרי לה בטלוה לנטילותא. מאן דאמ' לטבילותא כר' יהוד' בן בתירה, ומאן דאמ' לנטילותא כרב חסדא. דרב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא, והני מילי לקרית שמע. כתב רבינו יצחק זצ"ל איכא מאן דאמ' דהאי דאמ' זעירי בטלוה לטבילותא בין לדברי תורה בין לתפילה, ואיכא מאן דאמ' הני מילי לדברי תורה, אבל לתפילה צריך טבילה, ולאו טבילה דווק' אלא רחיצה בט' קבין. וכתב רב האיי, כיון דגמרא בהא מילת' ליכא נקוט מנהג כל ישראל, שכל בעלי קריין אע"פ שאין להם מים אין מתפללין עד שירחצו. גם רבינו חננאל ורבינו ברוך מחלקין בין דברי תורה לתפילה, דדווק' לדברי תורה אינו צריך טבילה, אבל לתפילה צריך טבילה. ואינו נראה לי, דפשט הלכה מוכיח דדברי תורה חמורין מכולהו, דמאן דפליג אמשנה ואמדרש ואהלכות דרך ארץ כולהו מודו בדברי תורה דאסיר, ועיקר סמוכין אדברי תורה כת', אם כן, כי שרי ר' יהוד' בן בתירה דברי תורה כל שכן תפיל' וברכו'. ותו, מדקאמרי' בטלוה לטבילותא כר' יהו' בן בתירה, ש"מ דבכולהו שרי ר' יהודה בן בתירה, דאי בתפילה צריך טבילה אמאי בטלוה לטבילה, והא אי איפשר לו שלא יתפלל וצריך טבילה, אלא ודאי בכל ביטלו אותו כר' יהוד' בן בתירה, דלית ליה לבן בתירה דעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין כלל. וכך כתב גם בעל הלכות גדולות: והשתא נהוג עלמא דקרי בעל קרי בתורה בקרית שמע ובתפילה ויורד לפני התיבה קמי טבילה, דכי אתא זעירי אמ' בטלוה לטבילותא כר' יהוד' בן בתיר', ואע"ג דאמ' רבא היל' בריא המרגיל ארבעים סאה וחולה המרגיל ובריא לאונסו תשעת קבין. וחולה לאונסו פטור מכלום. פי' המרגיל ששימש מיטתו, שהוא הרגיל עצמו והמשיך הקרי עליו, ולאונסו יקרא שראה קרי, האמ' רב נחמן בר יצחק נהוג עלמ' כתלתא סבי, כר' אלעיי בראשית הגז, דתניא ר' אלעיי אומ' ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, כר' יאשיה בכלאים, דתניא ר' יאשיה או' אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. כר' יהוד' בן בתיר' בדברי תורה, דתניא ר' יהוד' בן בתירה או' דברי תורה אין מקבלין טומאה, שנ' הלא כה דברי כאש נאם י"י, מה אש אינה מקבלת טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה. ורב נחמ' בר יצח' בתריה דרבא הוה. וכך כתב גם המורה (גם) [גבי] אמ' רבא היל' כול'. ואפלוגת' דאמור' הוא דפסקה רבה דפליגי אליב' דרבנן, מיהו כר' יהוד' בן בתירה נהיגינן, כדאמ' רב נחמ' בר יצחק לעיל. ורב נחמן בר יצחק בתר רבא הוה.
<h2>דף כב:</h2>
ת"ר, היה עומד בתפילה וראה צואה כנגדו, מהלך לפניו, כדי שיזרקנה לאחוריו ארבע אמות. והתניא לצדדין, לא קשיא הא דאיפשר הא דלא איפשר. פי' איפשר לילך לפניו ילך לפניו עד שתהא לאחריו, לא איפשר, כגון שיש נהר, מסתלק לצדדין. ת"ר, המתפלל ונמצאת צואה במקומו אע"פ (שהתפלל) [שחטא] תפילתו תפילה. אמ' רבא האי זבח רשעים תועבה, אלא אימא הואיל וחטא, אע"פ שהתפלל, תפילתו תועבה. והיל' כרבא. ת"ר, היה עומד בתפילה ומים שותתין על ברכיו, ממתין עד שיכלו המים וחוזר. להיכן חוזר, רב חסדא ורב המנונא, חד אמ' חוזר לראש, וחד אמ' חוזר למקום שפסק. והיל' חוזר למקום שפסק, דתפילה דרבנן היא, ולקולא עבדי'. ואם שהא כדי לגמור את כולה חוזר לראש.
<h2>דף כג.</h2>
ת"ר, היה צריך לנקביו אל יתפלל, ואם התפלל תפילתו תועבה. אמ' רב זביד ואיתימ' רב יהוד', לא שנו אלא שאין יכול לעמוד על עצמו, אבל יכול לעמוד על עצמו, תפילתו תפילה. ועד כמה, אמ' רב זביד ואיתימ' רב יהודה עד פרסה. תניא אידך הנצרך לנקביו לא יתפלל, משום שנ' הכון לקראת אלהיך ישראל, אמ' ר' אסי ואיתימא ר' חננא בר פפא. מאי דכת' שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים, שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפילה לפני.
ת"ר, הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס, וכשהוא יוצא מרחיק ארבע אמות ומניחן. פי' שאינו רשאי לחולצן סמוך לבית הכסא, כדי שלא ייראו תפילי' על גבי בית הכסא, מפני שהוא גניי להם, אלא חולצן ברחוק ארבע אמות. וכן נמי כשהוא יוצא, מרחיק ארבע אמו' מבית הכסא ומניחן, ולא יניחם סמוך לבית הכסא, שבעת שמניחן על ראשו מגלה אותן לפני בית הכסא. אמ' רב אחא בר הונא אמ' רב ששת לא שנו אלא בבית הכסא קבוע. פי' שכבר היה בו צואה. אבל בבית הכסא עריי. פי' שעדיין אין בו צואה, חולץ ונכנס לאלתר ונפנה, ותפילין נותן לחבירו, או תופשן בבגדו ובידו, כדאמ' לקמ', אפי' בבית הכסא קבוע. וכשהוא יוצא מרחיק ארבע אמות ומניחן, מפני שעשאו בית הכסא קבוע. שהרי נפנה בו. איבעיא להו, מהו שיכנס אדם בתפיליו לבית הכסא קבוע וישתין בהן מים, מי חיישי' שמא יפנה בהן אילא. רבינא שרי, ורב אדיא בר אהבה אסר. אתו ושיילוה לרבא אמ' להו אסור, שמא יפנה בהן. פי' ואע"ג דאמרן לעיל חולצן ברחוק ארבע אמות, אלמא אסור להתקרב בהן לבית הכסא, והכא שרי ליכנס בהן לבית הכסא, אלא שואל אם רשיי ליכנס כדי להשתין אילא — התם מפני שרוצה להיפנות, וצריך לחולצ', והן מתגלין סמוך לבית הכסא ומתבזין, אבל לתופשן בזרועו ובראשו ולהיכנס בהן לבית הכסא שרי להשתין, אי לאו דגזרי' שמא יפנה בהן. ואפי' מאן דא' דאסר, לא אסר אלא בבית הכסא קבוע, ושמא יפנה בהן, אבל להשתין בהן במקום שאינו בית הכסא מותר הוא, שאין המשתין עושה סירחון כמו שעושה הנפנה, אלא צריך ליזהר שלא יפיח בהן בשעה שמשתין.
ת"ר, הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס. פי' ומניחן שם בחוץ. וכשהוא יוצא, מרחיק ארבע אמות ומניחן, דברי בית שמי. פי' שהיו אוסרין להכניסן עמו בבית הכסא. ובית הלל או' אוחזן בידו ונכנס. פי' מודין שחולצין ברחוק ד' אמות, אלא שהיו מתירין להכניסן בתוך ידו בבית הכסא, שכיון שהיו מכוסין תו ליכא ביזיון. ר' עקיב' או' אוחזן בבגדו ונכנס, בבגדו ונכנס ס"ד משתלי ושדי להו, אלא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס, ולא יניחם בחורין הסמוכין לרשות הרבי' שמא נוטלין אותן עוברי דרכים ובא לידי חשד, ומעשה באדם אחד שהניח תפיליו בחורין הסמוכין לרשות הרבים, ובאת זונה אחת ונטלתן, אמרה להן ראו מה נתן לי פל' באתנני, כיון ששמע אותו תלמיד כך עלה לגג ונפל ומת. באותה שעה אמרו אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בלא תפילין.
ת"ר, בראשונה היו מניחין תפילין בחורין הסמוכין לבית הכסא. פי' מבפנים. ובאין עכברין ונוטלין אותן, התקינו שיהו מניחין אותן בחלונות הסמוכין לרשו' הרב', ועדיין באין עוברי דרכים ונוטלין אותן, התקינו שיהא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס. אמ' ר' מיאשא בריה דר' יהושע בן לוי משמיה דר' יהוש' בן לוי, הלכה [גוללן] כמין ספר תורה ואוחזן בימינו כנגד ליבו. אמ' רב יוסף בר מניומי, ובלבד שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו טפח. אמ' רב יעקב בר אחא אמ' ר' זירא, ביום גוללן כמין ספ' תורה ברצועותיהן ואוחזן בימינו כנגד לבו, ובלילה עושה להן כיס טפח ומניחן. פי' דליהוי חציצה, אם עומד כנגדן ערום, או אם עומד גרף ועביט כנגדו. אמ' אביי לא שנו אלא שהניחן בכלי שהוא כליין, אבל הניחן בכלי שאינו כליין, אפיל' פחות מטפח. פי' דכליין קרוב להיות בטל אצלו, הילכך בענן דבר הניכר, שיהא חוצץ בפניהן. אבל אם אינו כליין אינו בטל אצלן, ואע"פ שהוא פחות מטפח. אמ' מר זוטרא ואיתימ' רב אשי, תדע, שהרי פכין קטנים מצילין באהל המת. אמ' רבה בר בר חנה כי הוה אזלינן בתריה דר' יוח' ובעי למיעל לבית הכסא, כי הוה נקיט סיפרא דאגדתא הוה יהיב לן, וכי הוה נקיט כיסא דתפילי לא הוה יהיב לן, אמ' הואיל ושרו רבנ' לינטרן. פי' אכניסם עמי, וישמרוני מן המזיקין.
<h2>דף כג:</h2>
ת"ר, לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל בהן. פי' שאינו יכול לכוין דעתו בתפילה, שליבו טרוד עליהן שלא יפלו מידו, והקערה שמא תשפך, והככר ייטנף. ולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עריי, ולא ישתין בהן. פי' בתפילין וספר תורה. ודווק' כשהן בידו לא ישתין בהן, אבל כשהן מונחין על ראשו ועל זרועו מותר להשתין בהן, כדאמרן לעיל. ואע"ג דבבית הכסא קבוע, דהיינו ליפנות, שרי בית הלל לאוחזן בידו ונכנס, בבית הכסא עריי, דהיינו להשתין, אסרי. משום דבבית הכסא קבוע ליכא ניצוצות, שכשאדם יושב ליפנות ומשתין הקילוח הולך למרחוק ולא שכיחי ניצוצות, אבל כשאדם משתין מעומד איכא ניצוצות, וצריך לשפשפן בידו, ומשום הכי לא יתפוש תפילין בידו וישתין. והא דתניא לא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עריי, דווקא כשהן בידו ושמא יפלו לארץ ויתבזו, אבל כשהן בראשו מותר לישן בהן שינת עריי, אבל לא שינת קבע, שמא יפיח בהן. (רהב) [דהכי] גרסי' בפרק הישן בסוכה, תני חדא ישן אדם בתפיליו שינת עראי אבל לא שינת קבע. ותניא אידך בין קבע בין עראי, ותניא אידך לא קבע ולא עריי. לא קשיא, הא דנקיט ליה בידיה לא קבע ולא עריי, והא דמנח ליה ארישיה עריי ולא קבע, והא דפריס סודרא עליהו בין קבע בין עריי. והמורה פירש, כאן בדנקיט להו בידיה לא קבע ולא עריי, שמא יפיח בהן. ואינו נראה לי, דאם כן מאי איריא בידו אפילו בראשו נמי, אלא ודאי טע' דידו שמא יפלו לארץ ויתבזו, הילכך אסור בין קבע בין עריי. אבל כשהן בראשו קבע אסור, שמא יפיח בהן, אבל בשינת עריי לא גזרינן שמא יפיח בהן.
תנו רבנ', הרוצה ליכנס בסעודת קבע, יהלך עשרה פעמ' ארבע אמות, או ארבעה פעמים שלעשר אמות, ויפנה, ואחר כך יכנס. פי' שמא יצטרך לנקביו בתוך הסעודה ויתגנה. אמ' ר' יצחק הנכנס לסעודת קבע חולץ תפיליו ונכנס. פי' שמא ישתכר בסעודה ויתגנה בתפילין. ופליג' דר' חייא, דאמ' ר' חייא מניחן על שולחנו, וכן הדור לו. פי' שיהו מזומנין לו, ויחזור ויניחם בשעת ברכה. עד אימת, אמ' רב נחמן בר יצחק עד זמן ברכה. תני חדא צורר אדם מעותיו עם תפיליו באפיקרסותו. פי' בסודר שלו, ולא עם המעות ממש, אלא שני קשרים זה בצד זה, שלא יגעו התפילין במעות. ותניא אידך לא יצור. לא קשיא, הא דאזמין הא דלא אזמין. דאמ' רב חסדא האי סודרא דאזמניה לתפילי וצר ביה תפילי אסור למיצר ביה זוזי, צר ביה ולא אזמניה, אזמניה ולא צר ביה, שרי למיצר ביה זוזי, דהזמנה לאו מילתא היא. ולאביי דאמ' הזמנ' מילתא היא, אזמניה אע"ג דלא צר ביה. צר ביה, אי אזמניה אין, אי לא אזמניה לא. ולית היל' כאביי אלא כרבא, דאמ' הזמנה לאו מילת' היא, בסנהדרין בפרק נגמר הדין, דגרסי' התם: האורג בגד למת אביי אמ' אסור, רבא אמ' מותר. אביי אמ' אסור הזמנה מילתא היא, רבא אמ' מותר הזמנה לאו מילתא היא וכן הלכה.
בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחמיה מרב יהודה, מהו שיניח אדם תפיל' [תחת] מראשתי', תחת מרגלותיו לא קמיבעיא לי, דדרך ביזיון היא ואסור, אלא כי מיבעי' לי תחת מראשותיו. מאי, אמ' ליה הכי אמ' שמואל מותר, ואפי' אשתו עמו. מיתיבי לא יניח אדם תפילין תחת מרגלותיו, מפני שנוהג בהן מנהג בזיון, אבל מניחן תחת מראשותיו, ואם היתה אשתו עמו אסור, תיובת' דשמואל תיובת'. אמ' רבא אע"ג דתניא תיובת' לשמו' היל' כותיה, מאי טע' [כד, א] נטורינהו עדיף. והיכן מניחן, אמ' ר' ירמיה בין כר לכסת שלא כנגד ראשו. אמ' ר' נחמיה בריה דרב יוסף, יומא חד הוה קאימנא קמיה דרבא, ואמ' לי זיל אייתי לי תפיליי, ואשכחתינהו בין כר לכסת, וההוא יומא יום טבילה הוה, ואייתינהו נהליה, והאי דעבד הכי לאגמורינהו הלכה למעשה הוא דבעא. רב הונא בריה דרב יהושע מנח להו אשרשיפא [פי' ספסל] ופריס סודרא עליהו.
<h2>דף כד.</h2>
בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחמיה מרב יהוד', שנים שהיו ישינין בטלית אחת מהו שיחזיר זה פניו ויקרא קרית שמע וזה יחזיר פניו ויקרא קרית שמע. פי' שלא יגע כל אחד בערוותו. אמ' ליה הכי אמ' שמואל ואפי' אשתו עמו. מתקיף לה רב יוסף אפי' אשתו ולא מיבעי' אחר. אדרבה, אשתו גופיה הוא, אחר לאו גופיה הוא. מיתיבי, שנים שהיו ישינין בטלית אחת זה מחזיר פניו ויקרא קרית שמע, וזה מחזיר פניו ויקרא קרית שמע. ותניא אחריתי, היה ישן במיטה, ובניו ובני ביתו בצידו, לא יקרא קרית שמע אלא אם כן היתה טלת מפסקת ביניהן, ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר. בשלמ' לרב יוסף לא קשיא, הא באשתו הא באחר, אלא לשמואל קשיא. אמ' ליה רב כהנא לרב פפא התם אמ' רבא אע"ג דתניא תיובת' דשמואל היל' כוותיה, הכא מאי אמ' ליה אטו כולהו בחדא מחיתא מחיתנהו, היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר (אלא הלכ' כרב יוסף דתני' כוותיה דדווק' באשתו שרי בחזרת פניו אבל באחריני לא שרו אלא עד שתהא טלת מפסקת ביניהן). אמ' מר זה מחזי' פניו ויקרא וזה מחזיר פניו ויקרא, והאיכא עגבות דנגעי אהדדי, מסייע ליה לרב הונא, דאמ' עגבות אין בהן משום ערוה. אמ' מר ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר, ועד כמה אסיקנ' בין תינוק בין תינוקת, עד שיהו שדים נכונו ושערך צמח. פי' תינוקת בת י"א שנים ויום אחד, ותינוק בן י"ב שנים ויום אחד.
אמר ר' יצחק טפח באשה ערוה. למאי אילימ' להסתכל בה, והאמ' רב ששת למה מנה הקב"ה תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, דכתיב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז, עגיל זה דפוס שלדרין, כומז זה מקום זימה, לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה שלאשה כאילו הסתכל במקום התורף, לא צריכא אלא לאשתו ובקרי' שמע. אמ' רב ששת שיער [באשה ערוה, שנא'] (פי') שערך כעדר העזים. פי' שלא יסתכל בשיער הנשים. אמ' רב יצחק שוק באשה ערוה, שנ' גלי שוק עברי נהרות, וכת' תגל ערותך. פי' שלא יקרא אדם כנגד שוק אשתו. אמ' שמואל קול באשה ערוה, שנאמר כי קולך ערב ומראך נאוה. פי' שלא יאזין לקול הנשים.
אמ' ר' חנינה אני ראיתי את ר' שתלה תפיליו. מיתיבי, התולה תפיליו יתלו חייו. דורשי רשומות אמרו והיו חייך תלואים לך מנגד, זה התולה תפיליו, לא קשיא כאן ברצוע' כאן בקציצה, [ואיבעית אימא בין בקציצה בין ברצועה], אסיר, ור' כי תלה בכיסיה תלה. פשיט' מהו דתימ' ליבעי הנחה כספר תורה קמ"ל.
<h2>דף כד:</h2>
תניא, המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה. פי' כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש. המגביה קולו בתפילתו הרי זה מנביאי השקר, שנ' ויקראו בקול גדול. גיהק ופיהק הרי זה מגסי הרוח. והמתעטש מלמטה סימן רע לו, ויש אומ' ניכר שהוא מכוער. רק בתפילתו כאילו רק בפני המלך. וגיהוק ופיהוק דווק' לרצונו אסור, אבל לאונסו לית לן בה. והמתעטש מלמעלה סימן יפה לו, כשם שעשו לו נחת רוח מלמטה כך עשו לו נחת רוח מלמעלה. אמ' רב יהודה אמ' רב היה עומד בתפילה ונזדמן לו רוק מבליעו בטליתו, ואם היה טליתו נאה מבליעו באפיקרסותו. אמ' רבינא הוה קאימנא קמיה דרב אשי, ואיתרמי ליה רוקא, ופתקיה לאבראי לאחוריה, אמרי ליה לא סבר לה מר מבליעו באפיקרסותו ואמ' לי לדידי אנינא דעתאי. המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, אמ' רב הונא לא שנו אלא שיכול לכוין את דעתו בלחש, אבל אין יכול לכוין את דעתו בלחש מותר, ולא אמרן אלא בינו לבין עצמו, אבל בציבורא לא, דיל' אתי לאיטרודי ציבורא.
תני תנא קמיה דרב יהודה, היה עומד בתפילה, ובקש להתעטש, מהלך לאחוריו ארבע אמות ומתעטש, וממתין עד שיכלה הרוח, וחוזר ומתפלל, ואומ' רבון כל העולמים, יצרתני נקבים נקבים, גלוי וידוע לפניך חרפתינו וכלימתינו, בחיינו חרפה וכלימה, ואחריתנו רימה ותולעה, ומתחיל למקום שפסק. איכא דאמרי הכי תנא קמיה: היה עומד בתפילה ונתעט', ממתין עד שיכלה הרוח וחוזר.
ת"ר, הישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו לחוץ מפני הצינה, חוצץ בטליתו. ומהדקה עליו עד צוארו, שלא יוכל לראות ערותו, וקורא קרית שמע, ויש אומ' עד ליבו. ולתנא קמא הרי לבו רואה את הערוה, קסבר לבו רואה את הערוה מותר. וקיימ' לן לבו רואה את הערוה אסור.
אמ' רב הונא היה מהלך במבואות המטונפות, מניח ידו על פיו וקורא קרית שמע. אמ' רב חסד', האלהים, אפי' אמרה ר' יוח' מפומיה לא צייתנא ליה. תניא כוותיה דרב הונא תניא כוותיה דרב חסדא. תניא כוותיה דרב הונא היה מהלך במבואות המטונפות מניח ידו על פיו וקורא קרית שמע. תניא כוותיה דרב חסדא, לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויקרא קרי' שמע, ולא עוד אלא היה קורא ובא פוסק, לא פסק מאי, אמ' ר' מיישא בריה דר' יהוש' בן לוי עליו הכת' אומ' וגם אני נתתי לכם חוקים לא טובים. רב אדא בר אהבה אמ' כי דבר י"י בזה וגו'. רב אסי אמ' הוי מושכי העון וגו'. פסק מאי, אמ' ר' אבהו עליו הכת' אומ' ובדבר הזה תאריכו ימים. ואע"ג דקיימ' לן רב הונא ורב חסד' הל' כרב (חסד') הונא, דהוא רבו דרב חסדא, הכא הל' כרב חסד', דכל הני אמוראי קיימי כוותיה. ר' אבהו הוה קרי ואזיל בתריה דר' יוחנן, כי מטא במבואות המטונפות פסק, אמ' ליה מהו לגמור, אמ' ליה אם שהית כדי לגמור את כולה חוזר לראש. בשילהי מסכת ראש השנה אמרי', דר' יוח' לפי סברת ר' אבהו השיבו, אבל ר' יוח' סבר חוזר למקום שפסק. ואע"פ ששהא כדי לגמור את כולה, והל' כר' יוחנ' וכן בתקיעת שופר, וכן בהלל, וכן במגילה, אבל תפילה בלחוד אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש.
אמ' רב הונא היתה טלית חגורה לו על מתניו ומכוסה ממתניו ולמטה, קורא קרית שמע. ולתפילה עד שיכסה את ליבו, שאינו נכון להיות ערום ולהתפלל, ואע"פ שערותו מכוסה ממתניו ולמטה, דצריך לראות את עצמו כאילו עומד בפני המלך ולעמוד באימה. אבל קרי' שמע אינו כמדבר אל המלך, אלא כמקבל עליו עול מלכות שמים שלא בפני המלך.
<h2>דף כה.</h2>
אמ' רב הונא שכח ונכנס בבית הכסא בתפיליו, מניח ידו עליהן עד שיגמור. עד שיגמר ס"ד, אמ' רב נחמן בר יצחק עד שיגמור עמוד ראשון, וניפסוק וניקום. סבר לה כדתנ' רשב"ג אומ' עמוד החוזר מביא אדם לידי הדרקון, סילון החוזר מביא אדם לידי ירקון. איתמר צואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא רב הונא אמ' מותר לקרוא קרית שמע, ורב חסד' אמ' אסור, אמ' רבא מאי טעמ' דרב הונא, דכת' כל הנשמה תהלל יה. פי' הפה והחוט(י)ם בכלל הילול, שנושם בהן, ולא שאר האיברין. ורב חסד' מאי טע', דכת' כל עצמותי תאמרנה י"י מי כמוך. כתב רבינו חננאל זצ"ל קיימ' לן כרב חסד' דאסר, דהא טפי חמיר ממבואות דפסק' היל' כרב חסדא. גם בעל הלכות גדולו' כתב דברי רב חסד', ודברי רב הונא לא כתב, למימרא דכרב חסד' פסק הילכת'. אבל רבינו יצחק פאסי כתב וקיימ' לן כרב הונא, דהוא רביה דרב חסדא. ועוד דקא מקשי' מיניה בפרק אמ' להן הממונה, דאמ' רב פפא צואה במקומה אסור לקרות קרית שמע, פי' צואה בפי טבעת. היכי דמי אי דנראת פשי' אי דלא נראת לא ניתנה תורה למלאכי השרת, לא צריכ' דיושב ונראת, עומד ואינה נראת. ומאי שנא מצואה על בשרו, דאיתמר צואה על בשרו או שהיו ידיו מטונפות בבית הכסא רב הונא אמ' מותר לקרוא קרית שמע במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא. מדמקשינן מינה ש"מ דהיל' היא. וכרבינו יצחק נראה לי ומאי דאמ' מר דהא חמירא ממבואות המטונ' אינו נראה לי דמבואות המטונפות חזי להו אבל צואה על בשרו לא חזי לה, וידיו בבית הכסא נמי כגון ששם ידו לפנים מן המחיצה שהיתה מפסקת ביניהן דלא חזי ליה אבל אי חזי ליה ליכא מאן דשרי, ופלוגתיהו בדלא חזי להו ומשום הכי שרי רב הונא, והיל' כוותיה וכגון שאין שם ריח רע.
איתמ' ריח רע שיש לו עיקר. פי' שהצואה מונחת שם ומסרחת. רב הונא אמ' מרחיק ארבע אמות וקורא, ורב חסד' אמ' מרחיק ד' אמות ממקום שפסק הריח וקורא. תניא כוותיה דרב חסדא, לא יקרא אדם את שמע לא כנגד הצואה, ולא כנגד צואת תרנגולין, ולא כנגד צואת כלבים, ולא כנגד צואת חזירים, ולא באשפה שריחה רע. היה שם מקום גבוה עשר', או נמוך עשרה עומד בצידו וקורא, ואם לאו מרחיק כמלא עיניו, וכן לתפילה. וריח שיש לו עיקר מרחיק ארב' אמות ממקום שכלה הריח וקורא. ואע"ג דרב הונא רביה דרב חסדא, היל' כוותיה דרב חסד' כיון דתניא כוותיה. אמ' רבא אמ' רב נחמ' לית היל' ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דתניא לא יקרא אדם קרי' שמע לא כנגד צואת אדם, ולא כנגד צואת כלבים, כל זמן שיש בתוכן עורות. ואע"ג דדחה רבא למתניתא דלעיל, לא דחייה אלא בצואת כלבים, דההיא מתנית' אסרה אפי' בלא עורות, אבל בריח רע לא דחאה, הילכך היל' כרב חסד' דתניא כוותיה. בעי מיניה מרב ששת ריח רע שאין לו עיקר מהו. פי' הפחת רוח. אמ' להו פוקו חזו הני ציפי דבי רב. פי' מחצלאות שלבית המדרש. דהני גאנו והני גרסי. ולא אמרן אלא לדברי תורה, אבל לקרית שמע לא. אלא יצא בחוץ ויקרא, או ימתין עד שתיכלה הרוח. ולדברי תורה נמי לא אמרן אלא בדחבריה, אבל בדידיה לא.
איתמר, צואה עוברת, אביי אמ' מותר לקרוא קרית שמע, ורבא אמ' אסור. וקיימ' לן אביי ורבא הל' כרבא. אמ' רב פפא ופי חזיר כצואה עוברת דמי. פשיט', לא צריכ' אע"ג דסליק ואתי מנהרא. אמ' רב יהודה ספק צואה בבית אסור, ספק מי רגלי' בבית מותר. איכ' דאמרי אמ' רב יהוד' ספק צואה בבית מותר. פי' דאין דרך בני אדם להניח צואה בבית. באשפה אסור. ספק מי רגלים אפילו באשפה מותר. סבר לה כרב המנונא דאמ' לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד הראשון של מימי רגלים בלבד. פי' קילוח היוצא. הא נפול להו לארעא שרו, ורבנ' הוא דגזרו בהו, וכי גזור רבנן בודאן אבל בספיקן לא. והיל' כלישנא בתרא. ובודאן עד כמה, אמ' שמואל כל זמן שמטפיחין. גניבא משמ' דרב אמ' כל זמן שרישומן ניכר. ואע"פ שאין מטפיחין, אמ' רבא היל' צואה כחרס אסורה, ומי רגלים כל זמן שמטפיחין, היכי דמי צואה כחרס, אמ' רבה בר בר חנה כל זמן שזורקה ואינה נפרכת.
<h2>דף כה:</h2>
מתני'. ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא, ואם לאו יתכסה במים ויקרא. לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה עד שיתן לתוכן מים. וכמה ירחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות. פי' כוותיקין הוא שהיו גומרין אותה עם הנץ החמה.
מים הרעים ומי המשרה ששורין שם סרוחין הן. ומקשי' והרי לבו רואה את הערוה בתוך המים. אמ' ר' אלעאי אמ' ר' אבא בר אחא משם רבינו בעכורין שנו. איתמר, עקיבו רואה את הערוה מותר לקרוא קרית שמע. נוגע, אביי אומ' אסור ורבא אמ' מותר. רב זביד מתני הכי. ר' חנינ' בריה דרב איקא מתני נוגע דברי הכל אסור. רואה, אביי אמ' אסור, רבא אמ' מותר, לא ניתנה תורה למלאכי השרת, והיל' נוגע אסור, רואה מותר. פי' משום דאין דרך העקב להיות רואה את הערוה פליגי בה, דמאן דאסור קסבר קרינא ביה ולא יראה בך ערות דבר. ועד כאן לא פליגי אלא בעקב, אבל לבו רואה את הערוה סביר' להו דאסור. אמ' ר' יוח' צואה כל שהוא מבטלה ברוק. פי' שהיא מועטת רוקק עליה ומכסה אותה ברוקו. ואמ' רבא וברוק עבה. אמ' רבא צואה בעששית מותר לקרוא קרית שמע כנגדה, מאי טע' צואה בעששית והיה מחניך קדוש אמ' רחמנא, והא איכא. ערוה בעששית, ולא יראה בך ערות דבר והא קא מיתחזי. אמ' רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה ויקרא. בעי מר בריה דרבנא דבוקה בסנדלו מאי, תיקו. ופסקי רבוותא תיקו דאיסורא לחומרא. אמ' רב יהודה כותי ערום אסור לקרוא קרית שמע בפניו, מאי איריא כותי אפי' ישראל נמי, כותי איצריכא ליה סד"א הואיל דכת' אשר בשר חמורים בשרם, בשרם חמור בעלמא הוא, קמ"ל דערוה כת' בהו וערות אביהם לא ראו.
פיס', עד שיתן לתוכן מים. כמה מים שדי להו ואזיל עילויהו, אלא אימא לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה ויקרא קרית שמע כלל (כלל), ומי רגלים עד שיתן לתוכן מים. ת"ר כמה מים יטיל לתוכן, כל שהן. ר' זכיי אומ' רביעית. אמ' ליה רבא לשמעיה עייל לי רביעית כר' זכאי.
ת"ר, גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אסור לקרוא קרית שמע כנגדן. פי' הואיל ומיוחדין לכך, אפע"פ שאין בתוכן כלום. ומי רגלים עצמן. בכלי שאינו מיוחד להן. בין לפני המיטה. פי' שאין המיטה מפסקת בינו לבינם. בין לאחר המיטה. שהמיטה מפסקת בינו לבינם אסור, דדינן שוה שאסור לקרוא קרית שמע עד שירחיק' ממנו ד' אמות. רשב"ג אומ' לאחר המיטה קורא מיד, לפני המיטה מרחיק ארבע אמות וקורא, ר' שמע' בן אלעז' אומ' אפי' בית של מאה אמה לא יקרא, עד שיוציאם, או עד שיניחם תחת המיטה. הכי אסיק' לה בגמ', ונמצאו ג' חלוקות בדבר. תנא קמא סבר בין לפני המיטה בין לאחר המיטה צריך להרחיקן ד' אמות. ורשב"ג סבר דווקא לפני המיטה צריך להרחיק ד' אמות, אבל לאחר המיטה קורא מיד. ור' שמע' בן אלעז' סבר אפי' לאחר המטה, אפי' בית של ק' אמה, אסור, עד שיוציאם, או עד שיניחם תחת המיטה. אמ' רב הלכ' כר' שמע' בן אלעזר. אמ' רב יעקב ברה דבת יעקב הל' כר' שמע' בן אלעזר. ורבא אמ' אין הלכה כר' שמע' בן אלעזר. וקיימא לן הל' כרבא דהוא בתרא. אמ' רבא פשיט' לי מיטה פחותה משלשה כלבוד דמי. פי' ואם שם העביט והגרף תחתיהן כמכוסין דמו. דכיון דרגליה פחותין מג' כאילו היתה המטה דבוקה עליהם דמי. עשרה רשותא אחריתי הוא. פי' אם גבוהה עשרה, והיו תחתיה גרף ועביט, והאדם במטה, מותר לקרוא קרי' שמע, דכל למעלה מעשרה רשותא אחריתי היא ולאו במחנהו קיימי, כאילו הוא בעלייה והן בבית דשרי. משלשה ועד תשעה בעא מיניה רב יוסף מרב הונא ולא פשיט ליה, דיש לומר כיון דלא חזי להו כמכוסין דמו, או דיל' כיון דגבי הא טפי מג' ובציר מי' כמגולין דמו ובמחנהו קיימי ואסיר. וכיון דלא פשט ליה עבדי' לחומרא.
תניא, בית שיש בו ספר תורה או תפילין אסור לשמש מיטתו עד שיוציאם, או עד שיניחם כלי בתוך כלי. אמ' אביי לא אמרן אלא שהניחן בכלי שאינו כליין, אבל הניחן בכלי שהוא כליין אפילו עשרה מני כחד מני דמו. אמ' רבא גלימא [כו, א] אקמטרא ככלי בתוך כלי דמו. פירוש הצניע תפיליו בתוך הגלימא ושם אתו בתוך הקמטרא. אמ' ר' יהושע בן לוי וספר תורה עושה לו מחיצה גבוהה י' טפח. וכי אמ' ר' יהוש' בן לוי היכא דלית ליה ביתא אחריתי, אבל אית ליה ביתא אחריתי לא.
<h2>דף כו.</h2>
פיס', כמה ירחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות. אמ' רבא אמ' רב סחורא אמ' רב הונא לא שנו אלא לאחריו, אבל לפניו כמלא עיניו, וכן לתפילה.
תפילת השחר עד חצות, ר' יהוד' או' עד ארבע שעות. תפילת המנחה עד הערב, ר' יהוד' או' עד פלג המנחה. תפיל' הערב אין לה קבע, ושלמוספין כל היום. ורמינהי, מצותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפל' ביום. אלמא דזמן תפילת השחר בהנץ היא, והיכי תנן עד חצות. כי תני' ההיא לוותיקין. פי' חסידים שהיו מקדימין למצות ומחרדין לעשות דבר בזמנו כמצותו, ומקדימין וקורין קרית שמע לפני הנץ החמה להתפלל מיד ולסמוך גאולה לתפילה, כדאמרן לעיל. אבל להקדים ולהתפלל קודם הנץ החמה אינן רשאין, כי עדיין לא הגיע זמנה. וכי תנן מתני' למאחרין, שלא יאחרו יותר מזמן האמור, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, שמשם ואילך עבר הזמן.
אמ' רב מרי בריה דרב הונא בר ירמיה בר אבא אמ' ר' יצחק אמ' ר' יוח', טעה ולא התפלל ערבית יתפלל שחרית שתים, טעה ולא התפלל שחרית. פי' שהה עד ו' שעות ומחצה, שכבר הגיעה שעת המנחה. יתפלל במנחה שתים. אבל מיהו שכר תפילה יהבו ליה, שכר תפילה בזמנה לא יהבו ליה. ומיבעיא לי טעה ולא התפלל שחרית ובמנחה לא נזכר, ערבית יש תקנה להתפלל אילא. איבעיא להו טעה ולא התפלל מנחה, מהו שיתפלל ערבית שתים. אם תימצ' לומ' טעה ולא התפלל שחרית מתפלל במנחה שתים, משום דכוליה חד יומ' הוא. וכן טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים, משו' דכת' ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, אבל הכא כיון דעבר יומו בטל קרבנו, או דיל' צלותא רחמי היא וכל אימת דבעי מצלי לה. ת"ש דאמ' רב הונא בר יהוד' אמר ר' יצחק אמ' ר' יוח', טעה ולא התפלל מנחה יתפלל ערבית שתים ואין בזה משום עבר יומו בטל קרבנו. מיתיבי, מעות לא יוכל לתקון זה שביטל קרית שמע שחרית וערבית, או תפילה שלשחרית, או שלערבית, וחסרון לא יוכל להימנות זה שנמנו חביריו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהן, אמ' ר' יצחק אמ' ר' יוח' הכא במאי עסיקי' כגון שביטל במזיד. אמ' רב אשי דיק' נמי דקתני ביטל ולא קתני טעה, ש"מ.
<h2>דף כו:</h2>
ת"ר, טעה ולא התפלל במנחה בערב שבת, יתפלל ערבית שתים שלשבת. טעה ולא התפלל בשבת במנחה, מתפלל במוצאי שבת שתים שלחול, ומבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשנייה. ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשנייה שנייה עלתה לו, ראשונה לא עלתה לו. פי' צריך להקדים תפילת החובה לתפילת התשלומין. הילכך כשהבדיל בשנייה ולא הבדיל בראשונה, שנייה עלתה לו, שצריך להבדיל בה, וראשנה לא עלתה לו לשם תשלומין, דבענן שתהא לאחר תפילת החובה, אלא עוד חוזר ומתפלל לשם תשלומין בלי הבדלה. ואם הבדיל בזו ובזו שתיהן עלו לו, ואם לא הבדיל בזו ובזו שתיהן עלו לו, דתניא טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אות', מפני שיכול לאומרה על הכוס.
אמ' ר' יהושע בן לוי תפילות כנגד תמידין תיקנום. תניא כוותיה דר' יהושע בן לוי, מפני מה אמרו תפילת השחר עד חצות, שהרי תמיד שלשחר היה קרב והולך עד חצות. פי' שחיטתו וזריקת דמו. ר' יהודה אמ' עד ארבע שעות, שהרי תמיד [של שחר] היה קרב והולך עד ארבע שעות. פי' דהכי סבירא ליה לר' יהודה. ומפני מה אמרו תפילת המנחה עד הערב, שהרי תמיד שלבין הערבים היה קרב והולך עד הערב. ר' יהוד' אומ' עד פלג המנחה, שהרי תמיד שלבין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה. ומפני מה אמרו תפילת הערב אין לה קבע. פי' וכשירה כל הלילה. שהרי איברים ופדרים שלא נתעכלו מבעוד יום היו קריבין והולכין כל הלילה. ושלמוספין כל היום, ר' יהוד' אומ' עד שבע שעות, שהרי מוספין היו קריבין והולכין עד שבע שעות. אי זו היא מנחה גדולה, משש שעות [ומחצה] ולמעלה. פי', מאז יכול להתפלל, שהרי הגיע זמן שחיטת התמיד שלבין הערבים, כדתנן בתמיד נשחט: חל ערב פסחים להיות ערב שבת נשחט בו' ומחצ' וקרב בז' ומחצה. אבל אם בא להקדים אותו קודם ו' שעות ומחצ' אינו יכול, דבין הערבים כת' ביה, מכי ינטו צללי ערב, משהחמה נוטה למערב, והיינו מו' שעות ומחצה ולמעלה, דאמ' מר חצי שש וחצי שבע חמה בראש כל אדם. ואי זו היא מנחה קטנה, מט' שעות ומחצה ולמעלה. פי' שהוא זמן הקרבת תמיד שלבין הערבים. פלג [מנחה] אחרונה י"א שעות חסר רביע. פי' חלק את ב' שעות ומחצה הנותרין ביום, ותמצ' פלג אחרון שלמנחה מי"א שעות חסר רביע ולמעלה. איבעיא להו ר' יהוד' עד ועד בכלל, או דיל' עד ולא עד בכלל, ופשט' דעד ועד בכלל קאמ'.
<h2>דף כז.</h2>
אמ' רב נחמ' אף אנן נמי תנינא העיד ר' יהוד' בן בבא על חמשה דברים: שממאנין את הקטנות. פי' קטנה שהשיאתה אמה לאחר מיתת אביה, דמדאורית' אין קידושיה כלום, שהרי קטנה אינה בת דעת, ואת אמה לא זיכתה תורה להיות לה כח לקדשה אלא לאב, שנ' את בתי נתתי לאיש הזה, ומיהו רבנן תקינו לה קידושין להצריכה מיאון, כדי שישיאוה ולא תצא לזנות. לפיכך, אם מיאנה לאחר זמן ואמרה אי איפשי בו, יוצאה, ומותרת לכל אדם, ואינה צריכה גט ממנו. והעיד ר' יהושע בן בבא, שפעמ' מוטל על בית דין ללמדה שתמאן בו, כגון ב' אחין נשואין לשתי אחיות יתומות, אחת גדולה שקידושיה תורה ואחת קטנה שקידושיה מדרבנן, ומת בעלה שלגדולה בלא בנים, ונפלה לפני אחיו לייבום ונמצאת זקוקה לו ליבום, וזיקה זו אוסרת את אשתו משום אחות זקוקה, שהיא כאחות אשה, ואמ' ר' אלעזר, במסכת יבמות, מלמדין קטנה זו שתמאן בבעלה ותעקור קידושיה למפרע ותעשה בעילותיה כאילו הן זנות, כדי להתיר את בעלה לייבם את אחותה, דתנן נושאין על האנוסה ועל המפותה. והעיד ר' יהודה בן בבא ביום שנשנת עדיות, כשמינו את ר' אלעזר בן עזריה נשיא, שהלכ' כר' אלעזר. ושמשיאין את האשה על פי עד אחד. פי' כשבא ואמ' לה מת בעליך במדינת הים. ושנסקל תרנגול בירושלם על שהרג את הנפש. פי' שניקר בקדקדו של תינוק במקום שהמוח רופס וניקב את מוחו, וסקלוה כשור שנגח את האדם, דכת' השור יסקל, וגמרי' בגמ' בגזירה שוה שור שור משבת לעשות כל בהמה וחיה ועוף [כשור]. ועל יין בן ארבעים יום שנתנסך על גבי המזבח. פי' שכבר יצא מכלל יין מגיתו ונקרא נסך. ועל תמיד שלשחר שקרב בארבע שעות, ותו לא, ש"מ עד ועד בכלל. אמ' רב כהנא הל' כר' יהוד' דמתני' הואיל ותנן בבחירתא כוותיה. פי' מסכת עדיות קורא בחירתא, שהל' כאותן עדיות, ויש בהן משניות שנבחרו מששה סידרי משנה ונכתבו שם, ונשנית ביום שנתמנה ר' אלעז' בן עזריה שנתרבו החכמ' במדרש, וכל מה שהעידו באותו היום עמדו על שמיעתן, ונקבע הלכה, ובכל מקום שאו' העיד פל' הכל היו באותו היום וכלולין כולן במסכת עדיות.
פיס', תפילת המנחה עד הערב. ר' יהוד' או' עד פלג המנחה. אמ' ליה רב חסדא לר' יצחק התם אמ' רב כהנא הל' כר' יהוד' הואיל ותנן בבחירתא כוותיה, הכא מאי, אישתוק ולא אמ' ליה מידי. אמ' ליה רב חסד' ניחזי אנן מדרב צלי שלשבת בערב שבת, ש"מ הל' כר' יהוד'. פי' דאמ' מפלג המנחה אזל ליה זמן תפיל' המנחה, ומיד עייל ליה זמן תפילת ערבית, דאי סביר' ליה כרבנן היכי הוה מצלי, והא אכתי לא אזל זמן תפילת מנחה. אדרבה, מדרב הונא ורבנן לא מצלו לה עד לאורתא, ש"מ הל' כרבנ'. השתא דלא איתמר היל' לא כמר ולא כמר, דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. רבא איקלע לבי גניבה צלי שלשבת בערב שבת, והוה מצלי ר' ירמיה בר אבא אחוריה, קדים סיים רב ולא פסקיה לצלותיה דר' ירמיה בר אבא. פי' לא הפסיק בין ר' ירמיה ולכותל לעבור לפניו ולילך לישב במקומו, אלא עמד עד שהשלים ר' ירמיה תפילתו. ש"מ תלת, ש"מ מתפלל אדם שלשבת בערב שבת, וש"מ מתפלל תלמיד אחורי רבו, וש"מ אסור לעבור כנגד המתפללין. איני, והא רבמי ורבסי הוו עברי, שאני רבמי ורבסי חוץ לד' אמות שלתפילה הוו עברי. ור' ירמיה בר אבא היכי עבד הכי, [כז, ב] והתניא ר' אלעז' חסמא אומ' כל המתפלל כנגד רבו, פי' אצל רבו, ומראה כאילו הן שוין. והמתפלל אחורי רבו. כלומר שהוא שיני לו. והנותן שלום לרבו, והמחזיר שלום לרבו, והחולק על ישיבתו שלרבו, והאומר דבר שלא שמע מרבו, גורם לשכינה שתסתלק מיש'. שני ר' ירמיה בר אבא דתלמיד חבר הוה, דאמ' ליה ר' ירמיה בר אבא מי בדלת ממלאכה. פי' הואיל וקיבלת עליך שבת בתפילתך, כבר אסור אתה לעשות מלאכה. ואמ' ליה אין בדילנא, ולא אמ' ליה מי בדיל מר, ש"מ. איני והא אביי שרא ליה לרב דימי לכברויי סלי. פי' לעשן אותם בגפרית, לאחר שהתפלל שלשבת בערב שבת. התם טעות הוה. פי' יום המעונן הוה, וסבור שכבר חשיכה ולא עשה מדעת, אבל העושה מדעת חייב להיבדל ממלאכה, שכבר קיבל עליו קדושת היום.
<h2>דף כז:</h2>
איבעי להו אומר קדושה על הכוס, או אינו אומ' קדושה על הכוס. ת"ש דאמ' רב יהודה אמ' שמואל מתפלל אדם שלשבת בער' שבת ואו' קדושה על הכוס. ואמ' רב תחליפא בר אבא אמ' שמואל, מתפלל אדם שלמוצאי שבת בשבת ואו' הבדלה על הכוס. נראה לי שלא התירו לקדש ולהבדיל אלא מחמת דוחק, כגון שיודע שלא ימצא בביתו יין לקדש ולהבדיל אבל שלא בשעת הדחק לא, שלא התירו מבעוד יום ולזלזל בכבוד שבת אילולי מחמת דוחק. ונראה לי שכל אילו שהיו מתפללין מבעוד יום דווקא תפילה בלא קרית שמע, שאין לקרא קרית שמע שלערבית קודם צאת הכוכבים. וכולהו סבירא להו כר' יהוש' בן לוי דאמ' תפילות באמצע. דהא ר' יהוד' גופיה דסמכי עליה דאמ' עד פלג המנח', איהו אמ' לר' יוסי בריש מסכתין והלא כהנים מבעוד יום טובלין, פי' ואין ראוי לקרוא קרית שמע מבעוד יום, וכיון דר' יהוד' גופיה אסר למיקרי מבעוד יום, היכי מצו הני דסברי כוותיה למיקרי קרית שמע מבעוד יום, אלא ודאי תפילה היו מתפללין בלא קרית שמע. וכך ראיתי לגאוני הישיבות שפירשו דווק' תפילה, אבל קרית שמע לא, אלא בצאת הכוכבים.
פיס'. תפילת הערב אין לה קבע. מאי אין לה קבע, אילימ' דאי בעו מצלי ואזיל כוליה ליליא, ליתני תפילת הערב כל הלילה. אלא מאי אין לה קבע, כמאן דאמ' תפילת ערבית רשות, דאמ' רב יהוד' אמ' שמואל תפילת ערבית רבן גמליאל אומ' חובה ר' יהושע אומר רשות, והלכה כדברי האומר חובה. ורב אמ' הל' כדברי האומר רשות. וקיימ' לן הל' כרב באיסורי, ועוד, דסתם מתניתא כוותיה. וכתב בעל הלכות גדולות: וכי קאמרי' תפילת ערבית רשות, הני מילי היכא דלא בעי לצלויי כלל, אבל צלי וקיבלה עליה שוייה עליה כחובה, ואי טעי הדר מצלי לה, דאי לא תימ' הכי, בראש חודש דאמרי' טעה ולא הזכיר שלראש חודש בערבית אין מחזירין, שאין מקדשין את החודש בלילה, מאי איריא ראש חודש תיפוק לי דבשבתות וימים טובים נמי אין מחזירין אותו, דהא תפילת ערבית רשות היא, אלא לאו ש"מ כי קאמרינן תפילת ערבית רשות הני מילי היכא דלא בעי לצלוי כלל, אבל היכא דבעי לצלויי שוייה עליה כחובה, ואי טעי בשבת ויום טוב מהדרי' ליה, ואמרי' נמי טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים. וכך כתב נמי רבינו יצחק פאסי זצ"ל.
<h2>דף כח.</h2>
פיס', ושלמוספין כל היום. אמ' ר' יוחנ' ונקרא פושע. פי' ר' יוח' כרבנ' סביר' ליה, דאמרי כל היום, ומשום הכי קאמ' ונקרא פושע, דאע"ג דזמנה כולי יומא לא ליבעי ליה לאחרה כולי האי, דאי לר' יהוד', כיון שעבר זמנה אין לו תקנה. ת"ר היו לפניו שתי תפילות אחת שלמנחה ואחת שלמוספין. פי' היו לפניו כך משמ' כשזמן שתי תפילות נוהג, דהיי' מוסף בשש ומחצה עד סוף שבע לר' יהודה, ולרבנ' עד הערב. יתפלל שלמנחה ואחר כך שלמוספין. פי' כדי להקדים בתחילת זמנה, שלא יקרא פושע גם עליה, ואחר כך שלמוספין, הואיל ואיחרה זמנה אינה עובר, דהא אמרי רבנ' ושלמוספי' כל היום. ותו, דזו תדירה וזו אינה תדירה. ר' יהוד' אומ' מתפלל שלמוספין ואחר כך מתפלל שלמנחה, שזו מצוה עוברת וזו אינה מצוה עוברת. פי' ר' יהוד' לטע', דאמ' שלמוספין עד שבע שעות ותו לא. אמ' ר' יוח' הל' מתפלל שלמנחה ואחר כך שלמוספין. פי' כרבנן, ומשו' דקסבר ושלמוספ' כל היום.
אמ' ר' אלעז' כל המתפלל תפילה שלשחרית אחר ארבע שעות דר' יהודה עליו הכת' אומ' נוגי ממועד אספתי. פי' מחמת שהעבירו מועדי תפילות יהו נוגים ואסופין וכלין. אמ' ר' יהושע בן לוי כל המתפלל תפילת המוספין אחר ז' שעות דר' יהוד' עליו הכת' או' נוגי ממועד וגו'. פי' דסביר' ליה כר' יהוד', דאמ' דזמן תפילת המוספין עד ז' שעות ותו לא, כדאמ' ר' אלעזר בתפילת שחרית עד ארבע. וכתב רבינו יצחק פאסי זצ"ל על מילתיה דר' יהושע בן לוי מיהא שמעי' דהכי עדיף לצלויי תפילת המוספין קודם ז' שעו' דר' יהודה, אבל ודאי אם עברו ז' שעות ולא התפלל תפילת מוסף אסור לו להתפלל אותה קודם תפילת המנחה, כדפסק ר' יוחנ'. ואינו נראה לי לפסוק כר' יהושע וכר' יוח', דכיון דהל' כר' יהוש' אם לא התפלל תפילת המוספין ע(ל)[ד] ז' שעות אם במזיד עשה אין לו תקנה, כדאמרן לעיל, ואם טעה מתפלל במנחה שתים בשלמנחה ולא בשלמוספין, כדאמרן לעיל גבי תפילת שחרית ותפילת המנחה דמתפלל ערבית שתים דערבית ולא שלמנחה, ודר' יהוש' ודר' יוח' בודאי פליגי. ורבינו חננאל פסק כר' יוח', דסבירא ליה כרבנ', ועוד, דסתם לן תנא כוותיה.
<h2>דף כח:</h2>
אמ' ר' יוחנ' אסור לאדם שיקדים תפילתו לתפילת הציבור, אמ' רבא ובציבור שאני. פי' כשהוא בבית הכנסת עם הציבור, אבל בביתו רשיי.
אמ' רב הונא אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפילת המוספין. ולית היל' כוותיה ולא כר' יהוש' בן לוי דאמ' כיון שהגיע זמן תפילת המנחה אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפיל' המנחה. ודוק' אכילת עריי מותר לוכל קודם תפילת המנחה, אבל אכילת קבע אסור משעה שהגיעה זמן המנחה, ואפי' מנחה גדולה, כדאמרי' בפ"ק דשבת גזירה שמא ימשך אחר סעודתו.
מתני'. ר' נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפילה קצרה. אמרו לו, מה מקום לתפילה זו, אמ' להם בכניסתי אני מתפלל שלא יארע תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי.
רבן גמליאל אומ' בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה, ר' יהוש' אומ' מעין שמונה עשרה, ר' עקיב' אומ' אם שגורה תפילתו בפיו מתפלל שמונה עשרה ואם לאו מעין שמונה עשרה. הני תמניסרי, תשע עשרה הויין, אמר ר' לוי ברכת [המינים] ביבנה תיקנוה. פי' לאחר זמן מרובה, קרוב לתרבותו של צדוקין, שלימדו להפוך דברי אלהים חיים.
אמ' רב תנחום אמ' ר' יהושע בן לוי המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקפקו כל חליות שבשדרה. עולא אמ' עד שיראה איסר כנגד לבו. ר' נחוניא אמ' כיון שנענע ראשו שוב אינו צריך. רבא אמ' והוא דמצער נפשיה, דמיחזי כמאן דכרע.
ת"ר, שמע' הפקולי הסדיר שמנה עשרה ברכות על הסדר ביבנה לפני רבן גמלי'. פי' שבתחילה היו מתפללין ג' ראשונות וג' אחרונות, והאמצעיות לא היה להן סדר, ובא שמע' הפקולי וקבע להן סדר, והנהיגן רבן גמלי' לדורות. אמ' להם רבן גמליאל כלום יש בכם שיודע לתקן ברכה [למינים] ירד שמואל הקטן ותיקנה, לשנה אחרת שכחה והשקיף בה שתים ושלש שעות ולא העלוהו. פי' אלא הניחוהו עד שנזכר מאיליו. ואמאי לא העלוהו, והאמ' רב יהוד' אמ' רב טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו, בברכת [המינין] מעלין אותו, חיישינן שמא [מין] הוא, שאני שמואל הקטן דאתחיל בה, דאמ' רב יהוד' אמ' רב ואיתימ' ר' יהושע בן לוי ואמרי לה במתנית' תנא, לא שנו אלא שלא התחיל בה אבל התחיל בה גומרה.
<h2>דף כט.</h2>
מאי מעין שמונה עשרה, רב אמ' מעין כל ברכה וברכה. פי' אומר בקיצור כל ברכה וברכה ומברך על כל אחת ואחת. ושמואל אמ' הביננו י"י אלהינו לדעת את דרכיך, ומול את לבבינו ליראתך, סולח היה לנו ונהיה גאולים, ורחקינו ממכאוב, ודשנינו בנאות ארצך, והנפוצים מארבע תקבץ, והתועים בדעתך תשפוט, ועל הרשעים תניף ידך, וישמחו צדיקים בבניין עירך, ובתיקון היכלך, ובהצמחת קרן לדוד עבדך, ועריכות נר לבן ישי משיחך, טרם נקרא אתה תענה, כדבר שנ' והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע כי אתה הוא העונה בעת צרה וצוקה לשמוע תפילה בא"י שומע תפילה. פי' ואומר שלש ראשונות תחילה, וחותם בכל אחת ואחת. וכל האמצעיות כולל בברכה זו, ואינו צריך לחתום בכל ברכה וברכה, ואחר כך אומר שלש אחרונות. לייט עלה אביי אמאן דמצלי הביננו במאתא. פי' כיון שהוא שפוי בעיר יתפלל, אבל אם היה בדרך יתפלל הביננו.
אמ' רב נחמ' אמ' שמואל כל השנה כולה יתפלל אדם הביננו חוץ ממוצאי שבתות וימים טובים, מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. אמ' רב ביבי בר אביי כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו, חוץ מימות הגשמים, מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים. מיכן מוכיח דהל' כשמואל, דאמ' מעין י"ח הוא הביננו, ולא כרב דאמ' מעין כל ברכ' וברכ'. ואע"ג דקיימ' לן הל' כרב באיסורי, כיון דרב ביבי בר אביי, דהוא בתרא, סבר כשמואל הל' כותיה.
אמ' ר' תנחום אמ' ר' אסי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו, שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו, מפני שאומרה בשומע תפילה. מיתיבי, טעה ולא אמ' שאלה בברכת השנים מחזירין אותו, הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה על הכוס. ואסיק' אידי ואידי ביחיד, ולא קשיא הא דאידכר מקמי שומע תפילה והא דאדכר לבתר שומ' תפילה. אידכר מקמי שומע תפילה לימא ליה בשומע תפילה, אי אידכר לבתר שומ' תפילה חוזר לראש.
<h2>דף כט:</h2>
ואמ' ר' תנחום אמ' ר' אסי טעה ולא הזכיר שלראש חודש בעבודה חוזר לעבודה, בהודאה חוזר לעבודה, בשים שלום חוזר לעבוד', סיים חוזר לראש. אמ' רב פפא בריה דרב אחא בר אדא, הא דאמר' סיים חוזר לראש, לא אמרן אלא שעקר את רגליו, אבל לא עקר את רגליו חוזר לעבודה. אמ' רב נחמ' בר יצחק הא דאמרת דכי לא עקר את רגליו חוזר לעבודה, לא אמרן אלא ברגיל לומר תחנונים אחר תפילתו, אבל אם אינו רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו סיים חוזר לראש.
מתני'. ר' אליע' אומ' העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים, מאי קבע אמ' ר' יעקב בר אידי אמ' ר' אושעיא כל שתפילתו דומה עליו כמשוי, רבנ' אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים. מתני'. ר' יהוש' אומ' המהלך במקום סכנה מתפלל תפילה קצרה ואומ' הושע י"י את עמך ישר' וכל פרשת העיבור צרכיהן מלפניך, בא"י שומע תפילה. מאי פרשת העיבור, אמ' רב חסדא אמ' מר עוקבא אפי' בשעה שישראל עוברין על תורתך יהיו כל צרכיהן מלפניך. פי' ופרשת עיבור כמו פרישת, שהן פורשין לעבירה.
ת"ר, המהלך במקום גדודי חיה ולסטים מתפלל תפילה קצרה. מאי תפילה קצרה, אחרים או' צורכי עמך מרובין ודעתן קצרה, יהי רצון מלפניך י"י אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה כדי מחסורה ואנו עמהן והטוב בעיניך עשה, בא"י שומע תפילה. אמ' רב הונא ואיתימ' ר' יהוש' בן לוי הל' כאחרים.
<h2>דף ל.</h2>
אמ' ליה אליהו זכור לטוב לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא, לא תרתח דלא תחטי ולא תרוי דלא תיחטי, וכשאתה יוצא לדרך הימלך בקונך וצא. מאי הימלך בקונך וצא, אמ' ר' יעקב אמ' רב חסדא זו תפילת הדרך. מאי תפילת הדרך, אומר יהי רצון מלפניך י"י אלהינו ואלהי אבותינו שתוליכ' לשלום ותצעידני לשלום ותסמכיני לשלו', ותצילני מכף אויב ואורב בדרך, ותנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואיי, והחזירני לביתי לחיים ולשלום, בא"י שומע תפילה. אמ' אביי לעולם לישתיף איניש נפשיה בהדי ציבורא. פי' אל יתפלל בלשון יחיד אלא בלשון רבים, שמתוך כך נשמעת תפילתו. אימת מצלי לה, אמ' ר' יעקב אמ' רב חסד' משעה שהחזיק בדרך. ועד כמה, עד פרסה. פי' עד כמה זמנה להתפלל, עד שיהלך פרסה, ולא לאחר שיהלך פרסה. ובהלכות גדולות מפרש עד כמה מבקש לילך שיהא צריך להתפלל אותה עד פרסה אפי' אין לו לילך אלא פרסה, אבל דרך פחות מפרסה אין צריך להתפלל תפילה זו. היכי מצלי לה, רב חסד' אמ' מעומד, רב ששת אמ' אפילו מהלך. רב חסד' ורב ששת הוו קאזלי באורחא קם רב חסדא וקא מצלי תפילת הדרך. אמ' ליה רב ששת לשמעיה מאי קא עביד רב חסד'. פי' דרב ששת סגי נהור הוה. אמ' ליה קאים וקא מצלי תפילת הדרך, אמ' ליה אוקמן נמי לדידי ואיצלי מהיות טוב אל תקרי רע.
מאי איכא בין הביננו לתפילה קצרה, הביננו בעיא תלתא קמייתא ותלתא בתרייתא, וכי מטי ליישוב לא צריך למיהדר ולצלויי. תפילה קצרה לא בעיא לא תלתא קמיית' ולא תלתא בתרייתא, וכי מטי ליישוב צריך לצלויי. הביננו מעומד, תפילה קצרה אפילו מהלך. מיכן מוכיח דאין מתפללין הביננו אלא בדרך, מדקאמ' וכי מטי ליישוב, אלמא ביישוב לא מצלי לה כדאביי דלייט מאן דמצלי הביננו במתא.
מתני'. היה רכוב על החמור ירד, ואם אינו יכול לירד יחזיר את פניו. אם אינו יכול להחזיר את פניו יכוין לבו כנגד בית המקדש. היה יושב באסדא או בספינה יכוין את לבו כנגד קדשי הקדשים. ת"ר, היה רכוב על החמור והגיע זמן התפילה, אם יש לו מי שאוחז חמורו ירד למטה ויתפלל, ואם לאו יושב במקומו ויתפלל. ר' אומ' בין כך ובין כך יושב במקומו ויתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו. פי' אין דעתו מיושבת, שקשה עליו עיכוב הדרך. אמ' רבא ואיתימ' ר' יהושע בן לוי הל' כר'.
ת"ר, סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות יכוין את לבו לאביו שבשמים, שנ' והתפלל[ו] אל י"י וגו'. היה עומד בחוצה לארץ יכוין את לבו כנגד ארץ ישר', שנ' והתפללו (אל י"י) [אליך] דרך ארצם. היה עומד באר' ישראל יכוין את לבו כנגד ירושלים, שנ' והתפללו אל י"י דרך העיר אשר בחרת(י). היה עומד בירושלם יכוין את לבו כנגד בית המקדש, שנ' והתפללו אל הבית הזה. היה עומד בבית המקד' יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשי', שנ' והתפללו אל המקום הזה. היה עומד אחורי הפרוכת יראה עצמו כאילו עומד לפני הפרכת. נמצא העומד במזרח מחזיר פניו למערב, למערב מחזיר פניו למזרח, בדרום מחזיר פניו לצפון, לצפון מחזיר פניו לדרום. נמצאו כל יש' מכוונין את ליבן לאביהן שבשמים. אמ' ר' אבין מאי קראה כמגדל דוד צארך בנוי לתלפיות, מאי תלפיות, תל שהכל פונין בו. עיין בפרק לא יחפור בפסקיי.
אבוה דשמואל ולוי כי הוו בעי למיפק לאורחא הוו מקדמי ומצלו. פי' מעלות השחר. וכי הוו מטו זמן קרית שמע, קרו. פי' ואע"ג דאמרן לעיל, ובפרקין לקמן, דמצוה להתפלל תפילת השחר לאחר הנץ, כדכת' ייראוך עם שמש, אפילו הכי משום דלא מצו לכווני באורחא הוו מקדמי ומצלו לה, אע"ג דלא מטא זמן קרית שמע, שהיא משיכיר בין תכלת ללבן. כמאן, כי האי תנא, דתניא השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע, לולב ומנענע, מגיל' וקורא אותה, ומתפלל, וכשיגיע זמן קרית שמע קורא. ר' שמע' בן אלעז' אומ' בין כך ובין כך כשמגיע זמן קרית שמע קור' ומתפל', כדי שיסמוך גאולה לתפילה. במאי קמיפלגי, מר סבר תפילה מעומד עדיף ממיסמך גאולה לתפילה, ומר סבר מיסמך גאולה לתפילה עדיף. מרימר ומר זוטרא הוו מכנפי להו בי עשרה בשבתא דריגלא והדר נפקי לפירקא. פי' בשבת שלפני הפסח ועצרת וסוכות, שהיו רוצין לדרוש כל אחד ואחד בעירו הילכות חג בחג, ושחרית היו מתקבצין העם לבית המדרש לשמוע דרשה, וכשמגיע זמן קרית שמע קורין והדורשן דורש והעם נשמטין ומתפללי' כל אחד לבדו. ולכך היו מאספין להם עשרה שחרית קודם שילכו לבית המדרש, וקורין קרית שמע, ומתפללין בסמיכת גאולה לתפילה, והדר נפקי לדרש' ואתו. רב אשי הוי מצלי בהדי ציבור', וכי הדר לביתיה הדר ומצלי מעומד. פי' רב אשי היה ראש ישיבה ממתא מחסיא ודורש, ולא היה מתפלל קודם בית המדרש, אלא כשמגיע זמן קרית שמע לוחש הרבה למתרגמן העומד לפניו, ובעוד שהתורגמן משמיע לרבים הוא קורא את שמע וסומך גאולה לתפילה ומתפלל מיושב, שלא היה רוצה לצאת שלא להטריח את הציבור לעמוד מפניו. וזהו פי' בהדי ציבורא, בשעה שהציבור נשמטין ומתפללין. אינמי בהדי ציבורא, כלומר, כמות שהוא יושב בתוך הציבור, שאינו יוצא, וכי הדר לביתיה מתפלל מעומד. אמרו לי' רבנ' ונעביד מר כמרימר ומר זוטרא, אמ' להו טריחא לי מילתא. פי' לאחר את בית המדרש עד שאתפלל. ונעביד מר כאבוה דשמואל ולוי, אמ' להו לא חזינא להו לרבנ' קשישי דעבדי הכי. פי' להקדים תפילה לקרית שמע. כתב רבינו חננאל זצ"ל: קיימ' לן כתנא קמא, דהא אבוה דשמואל ולוי עבדי כוותיה ומעשה רב, ור' שמע' בן אלעז' דאמ' מיסמך גאולה לתפילה עדיף, ויתפלל מיושב, כדי לסמוך גאולה לתפילה, יחיד הוא דלא אשכחן דעבד כוותיה, ורב אשי דאמ' לא אשכחן רבנ' קשישי דעבדי הכי כשמואל ולוי לא אמ' לית היל' כוותיהו, אלא לא חזינן מאן דעבד הכי, ואחמורי הוא דאחמור אנפשיה. אבל בעל הלכות כתב: הל' כר' שמע' בן אלעז', ואע"ג דאבוה דשמואל ולוי עבדי כוותיה רב אשי לא סברה, דקאמ' לא חזינא רבנ' קשישי דעבדי הכי. וכבעל הלכות גדולות נראה לי, דכיון דרב אשי לא סבר למיעבד כוותיהו ש"מ לית היל' כוותיהו, וקיימ' לן כרב אשי דהוא בתרא.
מתני'. ר' אלעזר בן עזריה אומ' אין תפילת המוספין אלא בחבר עיר. ר' יהוד' אומ' משמו כל מקום שיש חבר עיר היחיד פטור מתפילת המוספין. פי' חבר עיר יקרא כששליח ציבור יורד ואו' בקול רם, שכל הציבור מסכיתין תפילתו, דדווק' לשליח ציבור ניתקנה שיאמר אותה בקול, אבל לא ניתקנה שיתפללו אותה בלחש כל יחיד ויחיד, כדרך שעושין בשאר תפילות. וחכמ' אומ' בין בחבר עיר. דהיינו בקול. בין שלא בחבר עיר. דהיינו בלחש, שהרי היא ככל תפילות שלשחרית ושלמנחה, כשמתפללין בלחש ואחר כך מתפללי' בקול. ומיכן מוכיח שאינו טוב לעשות כך, להתפלל שליח ציבור תפילת המוסף בקול והציבור יאמרו עמו בלחש דיבור ודיבור ויענו עמו קדושה, אלא יתפללו אותה ביחי' תחילה, ככל התפילות, ואחר כך יאמר אותה שליח ציבור בקול, כל שכן בשחרית ומנחה. ר' יהוד' אומ' משמו כול'. ר' יהודה היינו תנא קמא, איכא ביניהו יחיד שלא בחבר עיר, תנא קמא סבר פטור, ור' יהוד' סבר חייב.
<h2>דף ל:</h2>
יתיב ר' חנינ' קרא קמיה דר' ינאי ויתיב וקאמ' הלכ' כר' יהוד' שאמ' משום ר' אלעזר בן עזריה, וכן אמ' ר' יצחק בר אבדימי מש' רבינו הל' כר' יהודה שאמ' משום ר' אלעזר בן עזריה, אמ' ליה פוק קרי קראיך לברא, אין הל' כר' אלעזר בן עזריה. אמ' ר' יוח' אני ראיתי את ר' ינאי שהתפלל וחזר והתפלל. פי' התפלל שחרית יחי', ועוד חזר והתפלל מוסף יחיד, למימר דהל' כחכמי' דאמרי בין בחבר עיר בין שלא בחבר עיר, והל' כחכמ'. ר' חייא בר אבא צלי והדר צלי. פי' ראש חודש היה. אמ' ליה ר' זירא מאי טע' עבד מר הכי, אי משו' דלא כיון מר דעתיה לא איבעי ליה למר לצלוייה כלל, דאמ' ר' אלעזר לעול' ימוד אדם עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל, ואם לאו אל יתפלל. ואי משום דלא אידכר מר ראש חודש שחרית, והתניא טעה ולא הזכיר שלראש חודש שחרית אין מחזירין אותו, שהרי תפילת המוספין לפניו. אמ' ליה לאו מי איתמר עלה אמ' ר' אבא בציבור שנו. פי' הא דתניא טעה ולא הזכיר שלראש חודש אין מחזירין אותו, דווק' כשטעה שליח ציבור, שאומ' בקול, ומשום טורח ציבור התירו לו לסמו' על המוסף ואין מחזירין אותו, אבל אם טעה היחיד מחזירין אותו, אע"ג דאיכא מוסף לפניו. אמנם, אם היחיד עומד בציבור שעתיד שליח ציבור לומר בקול, וטעה בתפילתו, מכוין עם שליח ציבור ועונה אמן על כל ברכה וברכה, ושותק ואינו מדבר, ויוצא ידי חובתו.
וכמה ישהא בין תפילה לתפילה. פי' בין תפילת שחרית לתפילת מוסף. רב הונא ורב חסדא, חד אמ' כדי שיתחונן דעתו עליו, וחד אמ' כדי שיתחולל דעתו עליו. מאן דאמ' שיתחונן, דכת' ואתחנן. מאן דאמ' שיתחולל, כמו ויחל משה. אמ' רב ענן אמ' רב טעה ולא הזכיר שלראש חודש ערבית אין מחזירין אותו, מפני שאין בית דין מקדשין את החודש אלא ביום. אמ' אמימר מסתברא מילתיה דרב בחודש מלא, אבל בחודש חסר לא. אמ' ליה רב אשי לאמימר מכדי טע' קאמ' שאין מקדשין החודש אלא ביום, מה לי חוד' מלא מה לי חודש חסר, אלא לא שנא. גרסי' בסנהדרין בפרק היו בודקין: אמ' ר' יוח' עד מתי מברכין על החודש עד שתתמלא פגימתה. וכמה, אמ' ר' יעקב אמ' רב יהוד' עד שבעה. ונהרדעאי אמרי עד ששה עשר. אמ' ר' יוח' כל המברך על החוד' בזמנו כאילו מקבל פני שכינה, כת' הכא החודש הזה וכת' התם זה אלי ואנוהו. תנא דבי ר' ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חודש וחודש דיין. אמ' אביי הילכך מברך מעומד. מאי מברך, כדרב יהוד' דאמ' בא"י אמ"ה אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם, פועלו אמת ופעולתם צדק, וללבנה אמר שתתחד' עטרת תפארת לעמוסי בטן שהן עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו, בא"י מחדש חדשים.
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, כדי שיכוונו את לבם למקום. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק. פי' כובד ראש לשון הכנעה. מנהני מילי, אמ' רב נחמן בר יצחק דכת' עבדו את י"י ביראה וגילו ברעדה, מאי וגילו ברעדה, אמ' רב מתנה אמ' רב במקום גילה שם תהא רעדה. אביי הוה יתיב קמיה דרבא חזייה דהוה קא בדח טובא, אמ' ליה כת' בכל עצב יהיה מותר. פי' כשאדם מראה עצמו עצב יהיה לו שכר. אמ' ליה אנא תפילי קא מנחנא. פי' והם עדות שממשלות קוני ושררותו עלי. מר בריה דרבנא עבד ליה הלולא לבריה חזו ליה לרבנן דהוו קא בדחי טובא [לא, א] אייתי כסא דמוקרא בארבע מאה זוזי ותבר קמיהו, ואיעציבו. וכל כך למה, דאמ' ר' יוח' משו' ר' שמע' בן יוחי, אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנ' אז ימלא שחוק פינו וגו', אימתי ימלא שחוק פינו ולשונינו רינה — בזמן שיאמרו בגוים הגדיל י"י לעשות עם אלה. אמרו עליו על ריש לקיש, מימיו לא מילא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מיניה דר' יוח'.
<h2>דף לא.</h2>
ת"ר, אין עומדין להתפלל לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, ולא מתוך דין הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה. והיכי דמי הלכה פסוקה, כי הא דאמ' ר' זירא בנות יש' הן החמירו על עצמן, שאפי' רואות טיפה כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים. פי' לבד מאותו היום שפוסקת, והתורה לא הצריכה ז' נקיים אלא לזבה, שנ' ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים, ואין זבה אלא הרואה ג' ימים רצופין בתוך י"א יום שבין נידה לנידה. רבא אמ' כי הא דאמ' ר' אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטור מן המעשר.
תני מרי בריה דרב הונ' בריה דר' ירמיה בר אבא, לעולם אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך הלכה, שמתוך כך זוכרו. ת"ר, המתפלל צרי' שיכוין את לבו, אבא שאול או' סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזניך. פי' אם תכין את לבם אז תקשיב. תניא ר' יהוד' אומ' כך היה מנהגו שלר' עקיב', כשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, מרוב כריעות והשתחויות.
יכול מתפלל אדם כל היום כולו, כבר מפורש על ידי דניאל, שנ' וזמנין תלתא ביומא הוה בריך על ברכוהי. יכול משבא לגולה הוא שהוחלה. פי' שהתחיל, אבל קודם לכן לא היה רגיל בכך, ת"ל כל קבל די הוה עביד מן קדמת דנא. יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה, כבר פירש על ידי דניאל וכוין פתיחין ליה בעיליתיה נגד ירושלם. יכול יהא כוללן בבת אחת, ת"ל ערב ובקר וצהרים. יכול ישמיע קולו בתפילתו, כבר פירש על ידי חנה וקולה לא ישמע. יכול ישאל צרכיו ואחר כך יתפלל, כבר פירש על ידי שלמ', שנ' לשמוע אל הרינה ואל התחינה, רינה זו תפילה, תחינה זו בקשה. פירוש השלש ראשונות הן תפילה, שהם שבחן שלבורא, ואמצעיות הן שאילת צרכיו. אין אומ' דברים אחר אמת ויציב. פי' שלא ישאל צרכיו קודם שיאמר שלש ראשונות. אבל אם בא לומר אחר תפילתו כסדר וידוי שליום הכיפור', אומר. אמ' רב המנונא [כמה] הילכתא גיברתא איכא למיגמר מקראי דחנה, וחנה היא מדברת על לבה, אמ' ר' אלעזר מיכן למתפלל שצריך לכוין את לבו. רק שפתיה נעות, מיכן למתפלל צריך שיחתוך בשפתיו. וקולה לא ישמע, מיכן שצריך שתהא תפילתו בלחש. ויחשבה עלי לשכורה, מכאן ששיכור אסור להתפלל. ויאמר אליה עד מתי תשתכרין, אמ' ר' אלעזר מיכן לרואה בחבירו דבר שאינו הגון שצרי' להוכיחו.
<h2>דף לא:</h2>
אשה קשת רוח אנכי. אמ' ר' אלעזר מיכן לחושדין אותו בדבר שאין בו שצריך להודיעו. אל תתן את אמתך לפני בת בליעל, וכת' התם יצאו אנשים בני בליעל, מיכן ששיכור שהתפלל כאילו עובד ע"ז. ויאמר אליה עלי לכי לשלום, אמ' ר' אלעזר מיכן לנחשד בדבר שאין בו שצריך החושד לפייסו, ולא עוד אלא שצריך לברכו, שנ' ואלהי ישראל יתן את שאלתך. אני האשה הנצבת עמך בזה, אמ' ר' יהושע בן לוי מיכן שאסור לישב בד' אמות שלתפילה. פי' מדקאמ' הנצבת עמך משמע דאף הוא עמה בעמידה.
אמ' ר' אלעז' משו' ר' יוסי בן זמרא, כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של ע' שנה. פי' תענית חלום, לפי שהתענית קשה בשבת, שהכל מתענגין והוא מתענה. וחוזרין ונפרעין דין עונג שבת ממנו. מאי תקנתיה, אמ' רב נחמ' בר יצחק ניתיב תעניתא לתעניתיה.
<h2>דף לב.</h2>
דרש ר' שמלאי לעולם יסדיר אדם שבחו שלהקב"ה ואחר כך יתפלל, מנלן, ממשה, שנ' ואתחנ' אל י"י בעת ההיא י"י אלהים וגו', אעברה נא ואראה וגו'.
<h2>דף לב:</h2>
אמ' ר' אלעזר כל כהן שהרג את הנפש אסור לישא את כפיו, שנ' ידיכם דמים מלאו. ואמ' ר' אלעזר גדולה תפילה מכל קרבנות, שנ' למה לי רוב זבחיכם, וכת' בתריה ובפרשכם כפיכם וגו' כי תרבו תפילה איניני שומע. ואמ' ר' אלעזר גדולה תענית יותר מן הצדקה, שזה בגופו וזה בממונו.
פיס', חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין. פי' שוהין שעה אחת במקום שבאו להתפלל. מנהני מילי, אמ' ר' יהושע בן לוי אמ' קרא אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה. ואמ' ר' יהושע בן לוי המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפילתו ושעה אחת אחר תפילתו, שנ' אך צדיק' יודו לשמך ישבו ישרים את פניך.
פיס', אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. אמ' רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל, אבל מלכי אומות העולם פוסק. מיתיבי, היה עומד ומתפלל וראה אנס בא כנגדו לא יהא פוסק ועולה אלא מקצר ועולה, אם איפשר לקצר מקצר ואי לא פוסק.
<h2>דף לג.</h2>
אפי' נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק. אמ' רב ששת לא שנו אלא נחש, אבל עקרב פוסק. אמ' רב יצחק בריה דרב יהוד' ראה שוורים פוסק, דתני רב הושעיא מרחיקין משור תם נ' אמה ומשור מועד מלא עיניו. אמ' שמואל בשור שחור בימי ניסן, בשעה שעולה מן האגם, מפני שהשטן מרקד לו בין קרניו.
מתני'. מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים, ושואלין את הגשמים בברכת השנים, והבדלה בחונן הדעת, ר' עקיבה אומ' אומרה ברכה רביעית בפני עצמה. ר' אליעז' או' אומרה בהודאה. פי' גבורות הגשמים הוא משיב הרוח, שאינו לשון בקשה אלא לשון הזכרת השבח. ושואלין את הגשמים. הוא ותן טל ומטר, בלשון שאילה.
והבדלה בחונן הדעת, מאי טע', אמ' רב יוסף מתוך שהוא חול קבעוה בברכת חול, ורבנ' אמר' מתוך שהיא חכמה קבעוה בברכ' חכמה. פי' שהחכמה הוא להבדיל בין דבר לדבר. איתמר, אנשי כנסת הגדולה תיקנו להן לישראל ברכות ותפילות קדושות והבדלות. בתחילה קבעוה בתפיל', העשירו קבעוה על הכוס, חזרו והענו קבעוה בתפילה. והם אמרו המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס. איבעיא להו המבדיל על הכוס מהו שיבדיל בתפילה. אמ' רב נחמ' קל וחומ', ומה תפילה דעיקר תקנה היא אמרת המבדיל בתפיל' צריך שיבדיל על הכוס, כוס דלאו עיקר תקנתא היא לא כל שכן. רב ושמואל ואמ' לה ר' יוח' וריש לקיש דאמ' תרוויהו, המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא את שם י"י אלהיך לשוא. (ע"ב) אמ' ליה רבינא לרב אשי היל' מאי, אמ' ליה כקידושא, מה קידושא אע"ג דמקדש בתפילה צריך שיקדש על הכוס, אף הבדלה נמי אע"ג דאבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס.
בעו מיניה מרב ששת טעה בזה ובזה מאי. פי' התפלל ולא הבדיל וגם אכל ולא הבדיל. אמ' ליה טעה בזה ובזה חוזר לראש. פי' שחוזר ומתפלל ערבית ומבדיל בה, וגם מבדיל על הכוס.
<h2>דף לג:</h2>
פיס', ר' אליעזר אומ' בהודאה. וקימ' לן כחכמים, דאמ' הבדלה בחונן הדעת. ובמוצאי שבת [ליו"ט], דליכ' אתה חונן, אמ' רב יוסף כבר תקינו לן רב ושמואל מרגניתא בבבל ותודיענו. פי' כשמגיע ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת או': ותודיענו משפטי צדקך ותלמדינו לעשות בהם חוקי רצונך, ותתן לנו י"י אלהינו באהבה משפטים ישרים ותורות אמת חוקים ומצוות טובים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ותנחילנו זמני ששון ומועדי קודש וחגי נדבה, ותורישנו קדושת שבת וכבוד מועד וחגיגת הרגל, ובין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת וקידשת (וקידש') את עמך ישראל בקדושתך ותתן לנו י"י באהבה כול', וחותם בא"י מקדש ישראל והזמנים.
מתני', האומ' יברכוך טובים הרי זו דרך (הפיקורוסו') [מינות], על קן ציפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך, מודים מודים משתקין אותו. פי' טובים כמו שביעים, שנ' ונשבע לחם ונהיה טובים וזהו דרך [המינים], דדרשי ואכלת ושבעת וברכת ולית להו כזית כביצה, ואע"ג דאנן נמי הכי דרשי ליה, כדאמרן במי שמתו, אפי' הכי מדרבנן על כזית ועל כביצה, אבל [המינים] אין להם דברי חכמ', ומשום הכי תנן דרך [המינים].
בשלמ' מודים מודים משתקין אותו מש' דמיחזי כשתי רשויות, ועל טוב יזכר שמך מש' על טוב אין על רע לא, ותנן חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. אלא על קן ציפור יגיעו רחמיך מאי טע', פליגי בה תרי אמוראי במערב' ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זביד', חד אמ' מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית. כלומ', על אלה חס ולא על שאר בריותיו. וחד אמ' מפני שעושה מידותיו רחמים ואינן אלא גזירות. פי' יגיעו הוא לש' הווה, כמו ככה יעשה איוב. ההוא דנחית קמיה דרבא ואמ', אתה חסתה על קן ציפור אתה חוס ורחם עלינו. אתה חסת על אותו ואת בנו, אתה חוס ורחם עלינו. אמ' רבא כמה ידע האי גברא לרצויי למריה, אמ' ליה אביי והא משתקין אותו תנן, ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי. ההוא דנחית קמיה דר' חנינה אמ' האל הגדול הגיבור והנורא החזק העיזוז האמיץ והאדיר, אמ' ליה אביי והא משתקין אותו תנן, אמ' ליה אביי סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך, אנן הני תלת דאמרי, אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורית' ואתו אנשי כנסת הגדול' ותקנינהו לא הוה אמרי' להו, ואת אמרת ואזלת. משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אתו בשלכסף, הלא גניי הוא לו. אמ' ר' זירא כל האומ' שמע שמע כאומ' מודי' מודי' דמי. מיתיבי, הקורא את שמע וכופלה הרי זה מגונה, מגונה הוא דהוי הא שתוקי לא משתקי' ליה, לא קשיא הא דאמ' מילתא ותנייה הוי מגונה, הא דאמ' פסוקא ותנייה משתקי' ליה. אמ' ליה רב פפא לאביי ודיל' מעיקרא לא כוין דעתיה והשתא מכוין דעתיה, אמ' ליה חברותא כלפי שמיא, מחינא ליה במרזפתא דנפחי עד דמכוין דעתיה. ותשם את המקבת מתרגמ' מרזפתא.
<h2>דף לד.</h2>
מתני'. העובר לפני התיבה וטעה מעבירין אחר תחתיו, ולא יהא סרבן באותה שעה. ומניין הוא מתחיל, מתחיל' ברכה שטעה זה. פי' לפי ששאר יורדין לפני התיבה, כשאומ' לו רד להתפלל צריך לסרב פעם ראשנה, כלומ' איני כדיי, כדאמ' לקמ' בשמעתין. וזה לא יסרב, לפי שגניי הוא שתהא התפילה נפסקת כל כך.
מתני'. העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן מפני הטירוף. ואם אין שם אלא הוא לא ישא את כפיו. ואם בטוח הוא שנושא את כפיו וחוזר לתפילתו, רשיי. תנו רבנן, אילו ברכות שאדם שוחה בהן באבות תחילה וסוף, בהודאה תחילה וסוף. ואם בא לשוח בתחילת כל ברכה וברכה או בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה.
ת"ר, העובר לפני התיבה צריך לסרב, ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדיי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח. כיצד הוא עושה, פעם ראשונה מסרב, שנייה מהבהב, שלישית פושט את רגליו ויורד. ת"ר, שלשה רובן קשה ומיעוטן יפה, שאור ומלח וסורבנות. אמ' רב הונא טעה בשלש ראשונות חוזר לראש, באמצעיות חוזר לאתה חונן, באחרונות חוזר לעבודה. פי' קסבר רב הונא שלש ראשונות כברכה אחת דמיין, וכן ג' אחרונות וכן כל האמצעיות, וכי היכי דאם טעה אדם באמצע ברכה אינו חוזר לאמצע הברכה אלא חוזר ואומרה מתחילה, כדתנן ומניין הוא מתחיל מתחילת ברכה שטעה זה, דאלמ' מתחיל הברכה מראשה ולא באמצעיתה, הם הכי נמי ג' ראשונות כברכה אחת דמיין. ואע"פ שאו' ברכת מגן כהוגן ובברכת מחיה טעה, או שאמ' מגן ומחיה כהוגן ובהאל הקדוש טעה, אינו חוזר לתחילת האל הקדוש או לתחילת מחיה המתים, אלא מתחיל מתחילת מגן. וכן בשלש אחרונות חוזר לעבודה, וכן באמצעיות בכל מקום שיטעה חוזר לאתה חונן. ורב אסי אמ' אמצעיות אין להן סדר. פי' בג' ראשונות ובג' אחרונות מודה לרב הונא, אבל באמצעיות פליג עליה ואו' שאין להן סדר לעשותן כולן כברכה אחת, מאתה חונן עד שומע תפילה, אלא כל ברכה חשובה בפני עצמה, ואם טעה באחת מהן חוזר לתחילת אותה הברכה ולא לאתה חונן. מיתיב רב ששת ומניין הוא מתחיל מתחילת ברכה שטעה זה, תיובתא דרב הונא, אמ' לך רב הונא אמצעיות כולן ברכה אחת דמיין, ומאי מתחילת ברכה אתה חונן. פירש המורה, אמצעיות אין להן סדר, ואם דילג ברכה ואחרי כן נזכר בה אומרה אף שלא במקומה. וכך כתב בעל הלכות גדולות ורבי' חננאל. ופסקי' הל' כרב אסי שחוזר לתחיל' ברכה שטעה ודיו, אע"פ שלא אמרה במקומה והיפך הסדר. ורבי' יצחק כתב ואנן הא קשיא לן הא מילתא, דהא בהדיא גרסי' (כח:) שמעון הפקולי הסדיר שמנ' עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר, וגרסי' במגילה, בעניין הקורא את המגילה למפרע לא יצא, תנא וכן בהלל וכן בקרית שמע וכן בתפילה, תפילה מנלן דתניא שמעון הפקולי הסדיר שמנה עשרה ברכות על הסדר, ואמ' ר' חייא בר אבא ואיתימ' ר' ירמיה ואמרי לה במתניתא תנא מאה ועשרים זקנים ומהן כמה נביאים תיקנו שמנה עשרה ברכות על הסדר. ושמעי' מיהא היכא דלא אמרן על הסדר לא יצא, ואם כן היכי אמרי' היכא דשכח ברכה במקומה ובירך ברכה שלאחריה ואחר כך נזכר שטעה, שאומרה במקו' שזוכרה ודיו, והלא ביטל סדר הברכות ונמצא מברך למפרע. ועוד, הא תניא בהדיא בהאי תוספתא דכתבינן קרא את המגילה וטעה והשמיט בה פסוק אחד לא יחזור ויקרא אותו פסוק בפני עצמו, אלא מתחיל מאותו הפסוק וגומר עד סוף, וכן בהלל, וכן בתפילה, וכן בקרית שמע. ואי אמרת דאמ' רב אסי דאם טעה והשמיט ברכה אחת ואחר כך נזכר שטעה, שאומרה במקום שזוכרה ודיו, אם כן הוה ליה רב אסי מפליג אמתני', וליכא למימ' הכי, דאי הוה רב אסי פליג אמתני' הוה מותבי לה תיובת', ומדלא אותבי' ליה מינה ש"מ דלא פליג רב אסי על האי מתני', אלא דרב אסי לחוד ודמתני' לחוד. והא דאמ' רב אסי אין להן סדר, לאו למימרא דאין להן סדר כלל, אלא דלא למיהוי כג' ראשונות וכג' אחרונות, דאילו ג' ראשונות היכא דטעה בחדא מיניהו ואפי' בשלישית חוזר לראש, וכן בג' אחרונות, אבל באמצעיות היכא דטעה בברכה ונזכר לאחר שעבר מקומה אינו חוזר לראש לאתה חונן, אלא מתחילת אותה ברכה שטעה בה. ורב הונא סבר דבאמצעיות חוזר לאתה חונן, דסבירא ליה אמצעיות כולהו כחדא ברכה דמין, ולית הילכתא כוותיה. וכרבינו יצחק נראה לי, דלא אתא רב אסי אלא לפלוגי על רב הונא דאמ' שחוזר לאתה חונן, ולמימרא שאין צריך לחזור לאתה חונן אלא לתחילת ברכה שטעה, אבל לומ' הברכות למפרע מזקיקו לומר כן. ואע"ג דאמ' אין להם סדר, לעניין זה אמרו שלא יהיו כולן כברכה אחת, כדאמ' רב הונא, ותו לא. והיל' כרב אסי, דמוכחא מתני' כוותיה, ואשינויא דרב הונא לא סמכי'. ואם טעה באמצעיות חוזר ומתחיל מתחילת הברכה שטעה ולא לאתה חונן, אבל צריך לומ' הברכות כסדר.
אמ' רב יהוד' לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות, אלא באמצעיות. אמ' רב חסדא ראשונות דומות לעבד שמסדיר שבח לפני רבו, אמצעיות דומות לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות דומות לעבד שקיבל פרס מרבו והולך לו. אמ' ר' יעקב בר אידי אמ' רב חסד' כל המבקש רחמים על חבירו אינו צריך להזכיר שמו, שנ' אל נא רפא נא לה, ולא קא מדכר שמה דמרים.
<h2>דף לד:</h2>
תני חדא הכורע בהודא' הרי זה משובח, ותניא אידך הרי זה מגונה. לא קשיא, הא בתחילה הא בסוף. פי' כריעה על ברכים, שנ' והמלך שלמה קם מלפני מזבח י"י מכרע על ברכיו.
מתני'. המתפלל וטעה סימן רע לו. ואם שליח ציבור סימן רע לשולחיו, ששלוחו שלאדם כמותו. אמרו עליו על ר' חנינה בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומ' זה חי וזה מת, אמרו לו מניין אתה יודע, אמ' להן כך מקובלני אם שגרה תפילתי בפי יודע אני שמקובל, ואם לאו שמטורף. בהידא. פי' באי זו מן הברכות הוי הטעות סימן רע. אמר רב ספרא משום חד דבי ר' אסי באבות פי' שהיא תחילת תפילה, ורמז הוא שאינ' חפץ בה. ואיכא דמתני לה אבריית', המתפלל צריך שיכוין את לבו, ואם אינו יכול לכוין את לבו בכולן יכוין באחת מהן. בהידא, אמ' רב ספרא באבות.
אמ' ר' יוחנן לא יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות, שנ' וכוין פתיחין ליה בעיליתיה. פי' שהחלונות גורמין את לבו שהוא מסתכל כלפי השמים ולבו נכנע. גרסי' ביומא בפרק הוציאו לו, תניא, המתפלל צריך שיפסע לאחוריו ג' פסיעות ואחר כך יתן שלום, ואם לא עשה כן ראוי לו כאילו לא התפלל. ומשום שמועה אמרו שנותן שלום לימין ואחר כך לשמאל, שנ' מימינו אש דת למו, ואו' יפל מצדך אלף ורבבה מימינך. רבה חזייה לאביי דיהיב שלמא לימיניה ברישא, אמ' ליה מי סברת לימין דידך, לא לשמאל דידך שהוא ימין שלהקב"ה. אמ' ר' חייא בריה דרב הונא חזינא להו לאביי ורבא דפסעי להני ג' פסיעות בכריעה אחת. פי' ג' פסיעות היו עושין אותן בפסיעה אחת, וכריעה היא פסיעה לאחור, כלומר כשיעור פשיטת הכרעים. משמיה דרב מרדכי אמרו כיון שפסע ג' פסיעות לאחוריו התם איבעי ליה למיקם. פי' ולא יחזור למקומו מיד. משל לתלמיד הנפטר מרבו, אם חוזר מיד דומה לכלב שב על קיאו, אלא מיבעי למיקם התם עד דפתח שליח ציבור, וכד פתח שליח ציבור הדר לדוכתיה עד דמטי שליח ציבור לקדוש.
<h2>דף לה.</h2>
כיצד מברכין על הפירות, על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ, חוץ מן היין, שעל היין הוא אומ' בורא פרי הגפן. ועל פירות הארץ הוא אומ' בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ. על הירקות הוא אומ' בורא פרי האדמה, ר' יהוד' אומ' בורא מיני דשאים. פי' חוץ מן היין, שמתוך חשיבותו קבע לו ברכה לעצמו, וכן הפת.
ת"ר, קדש הילולים לי"י, מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו, מיכן אמ' ר' עקיבה אסור לאדם שיטעו' כלום קודם שיברך. ת"ר, אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל, מאי תקנתיה, ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות, כדי שלא יבא לידי מעילה. אמ' רב יהוד' אמ' שמואל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים, שנ' לי"י הארץ ומלאה. לוי רמי, כת' לי"י הארץ ומלאה וכת' השמים שמים לי"י והארץ נתן לבני האדם, לא קשיא, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה.
<h2>דף לה:</h2>
פיס', חוץ מן היין כול'. אלמא כיון דאשתני לעילויא אשתני ברכה דידיה. פי' שהיין הוא טוב מן הענבים, ולפיכך אינו מברך בורא פרי העץ כענבים, אלא בורא פרי הגפן, שמזכיר האילן שיצא ממנו. והא שמן זית דאשתני לעילויא ולא אשתני ברכה דידה, דאמ' רב יהודה אמ' שמואל וכן אמ' ר' יצח' אמ' ר' יוחנן שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ. ומסקי' דחמרא סעיד כי פיתא, ומשו' הכי אשתני בברכה דידיה כפיתא, אבל משחא לא סעיד. והכת' יין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד, אלמ' נהמא סעיד אבל חמרא לא. חמרא אית ביה תרתי סעיד ומשמח, נהמא סעיד ולא משמח. אלא מעתה ניבריך עליה ג' ברכות, לא עבדי אינשי דקבעו סעודתיהו עילוי חמרא.
גופא אמ' רב יהוד' אמ' שמו' שמן זית מברכין עליה בורא פרי העץ. היכי דמי אי דקא שתי ליה אוזוקי מזיק ליה. פי' ואין זו אכילה שטעון עליה ברכה, דגבי ברכה כת' ואכל' והא לאו אכילה היא. דתנן השותה שמן שלתרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. פי' משלם את הקרן, כשאר מזיק את חבירו בממונו, ואינו משלם חומש, דגבי חומש כת' ואיש כי יאכל קדש בשגגה, פרט למזיק. ואי דקאכיל ליה על ידי הפת הויא לה פת עיקר והוא טפל, ותנן זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. לא צריכ' דשתי ליה על ידי אניגרון, דאמ' רבה בר שמו' אניגרון מיא דסילקא אכסנגרון מיא [לו, א] דכולהו שלקי. פי' אנגרון מין מאכל הוא שליקת התרדין ונותנין לתוכו מים ושמן, ורבה בר שמואל אתא לפרושי לן מאי ניהו. ותיפוק ליה דהוה אניגרון עיקר ושמן זית טפל, ותנן זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפילה כול'. והאי שמן לא יהביה אלא להטעים את האנגרון, הילכך אנגרון הוא עיקר. הכא במאי עסיק' בחושש בגרונו. פי' שצריך לתת בו שמן הרבה, והוה ליה שמן עיקר ואנגרון טפל. ותנן החושש בגרונו לא יערערנו בשמן זית בשבת. פי' דכיון דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו מוכחא מילתא דלרפואה קא עביד, וחכמ' גזרו על כל רפואות הניכרות גזירה משום שחיקת סממנין. אבל נותן הוא שמן לתוך אנגרון ובולע, ואע"ג דלרפואה קא בעי לה, כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי לברוכי.
<h2>דף לו.</h2>
קמחא דחיטי, רב יהודה אמ' בורא פרי האדמה ורב נחמן אמ' שהכל. רב יהוד' אמ' בורא פרי האדמה, אע"ג דאשתני במילתיה קאי. וכמו הכוסס את החטה מברך בורא פרי האדמה, וגם על הקמח מברך בורא פרי האדמה. ורב נחמ' אמ' שהכל, כיון דאשתני אשתני. אמ' ליה רבא לרב נחמן לא תיפלוג עליה דרב יהוד', דשמו' ור' יוחנ' קיימי כוותיה, דאמ' רב יהוד' אמ' שמו' וכן אמ' ר' יצח' אמ' ר' יוח', שמן זית מברכין עליו בור' פרי העץ. אמ' ליה מי דמי, התם לית ליה עילויא אחרינא, אבל הכא אית ליה עילויא אחרינא על ידי פת. פי' הכא דאית ליה עילויא אחרינא, הילכך יצא מכלל פרי ולכלל דרך אכילתו לא בא, הילכך אשתני לגריעותא. אבל השמן בא בשינוי זה לכלל דרך אכילתו, ועיקר הפרי לכך נטעוהו. ופסקי כולהו רבוותא כרב נחמ', ואע"ג דאמ' ליה רבא לא תיפלוג עליה דרב יהוד', הא שני ליה רב נחמי' שפיר שאין שינוי למעליות' אלא לגריעותא לאו במילתיה קאי.
קורא, רב יהוד' אמ' בורא פרי האדמ' ושמו' אמ' שהכל נהיה בדברו. פי' קורא הוא שורש הדקל קודם שיגדל, שאוכלי' אותו. ויש אומ' הרך הגדל בראשו בכל שנה ושנה. רב יהוד' אמ' בורא פרי האדמה, פירא הוא. שהרי הוא לח עכשיו, וכיון ש(ה)גוף האילן הוא אוכל מברך בורא פרי האדמה. ושמו' אמ' שהכל, סופו להקשות הוא. אמ' ליה שמו' לרב יהוד' שיננא כוותך מסתברא, דהא צנון סופו להקשות הוא ומברכין עליו בורא פרי האדמה. מי דמי, צנון נטעי אינשי אדעת' דפוגלא. פי' לאוכלו כשהוא רך. דקלא אדעתא דקורא לא נטעי אינשי, וכל היכא דלא נטעי אינשי אדעת' דהכי לא מברכי' עליה בורא פרי האדמה. ורמינהי, על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומ' בורא פרי האדמה, ועל האביונות ועל הקפריסין אומ' בורא פרי העץ. פי' מיני נצפה הוא צלף (אע"פ), ולפי שגדילין בו כמה מיני אכילה קרו להו מיני. על העלין ועל התמרות. פי' התמרות גדילין בתוך העלין כמין תמרות בולטות בעלה, כמו בעלין שלערבה. ואביונות הוא הפרי, קפריסין קליפה הגדילה סביב הפרי, כמין אגוזין דקין, מצוקלו בלע'. אמ' רב נחמ' בר יצחק צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא. פי' לאכול את העלין ואת התמרות, שאין ממעט את האילן בכך. וקיבוץ מיני מאכל שלצלף יקרא שותא. דיקלא אדעת' דקורא לא נטעי, ואע"ג דקלסיה שמוא' לרב יהוד' הל' כוותיה דשמו'. דכיון דלא נטעי אינשי אדעת' דקורא, מברך עליה שהכל. והוא הדין לולבי גפנים, בעודן רכין, דינן כמו קורא.
אמ' רב יהוד' אמ' רב צלף שלערלה זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין, דאביונות פירא וקפרס לאו פירא הוא. מיתיבי על מיני נצפה על העלין ועל התמרות או' בורא פרי האדמה, על האביונות ועל הקפריסין אומ' בורא פרי העץ. רב דאמ' כר' עקי', דתנן ר' אליע' אומ' צלף מתעשר תמרות, ואביונות, וקפריסין, ר' עקיבה אומ' אינו מתעשר אלא אביונות בלבד, מפני שהוא פרי. וההיא מתניתא הויא ר' אליע'. רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דזורק את האביונות ואוכל את הקפרס, ואמ' ליה כמאן כר' עקיב', דמיקל. והיל' כמר בר רב אשי דזורק את האביונות ואוכ' את הקפריסין, ומדלגבי ערלה לאו פירא הוא לעניין ברכה נמי לאו פיר' הוא, ולא מברכין עליה בורא פרי העץ אלא באביונות.
<h2>דף לו:</h2>
פלפלי, רב ששת אמ' שהכל ורבא אמ' ולא כלום, ואזדא רבא לטעמ' דאמ' רבא כס פלפלי ביומי דכיפורי פטור, כס זנגבילא ביומא דכיפורי פטור. פי' כל דבר שאדם אוכל שלא כדרכו מיקרי כסיסה, וקיימ' לן כרב' דפטור, דלאו אוכלא הוא. איני והאמ' רב נחמן האי הימלטה דאתיא מבי הינדואי שריא, ומברכין עליה בורא פרי האדמה. פי' זנגבילא העשויה עם דבש, ואע"פ שבישלה גוים מותרת היא, כיון שאוכלין אותה כשהיא חי אין בה משו' בישולי גוים, ונותן טעם לפגם הוא, ואין בה משום גיעולי גוים, אלמא חזיא לאכילה ומברכין עליה בור' פרי האדמה. לא קשיא, הא ברטיבת' הא ביבישתא. רטיבתא חזיא לאכילה ומברכין עליה בורא פרי האדמה, אבל יבישתא לא חזי לאכילה ואין מברכין עליה כלום, כרבא. ואע"ג דעם הדבש מרתיחין אותה, לא אמרינן דדובשא עיקר, דזנגבילא עיקר, דלחמם קא עבדי לה, והילכך מברך על המלטה בורא פרי האדמה.
חביץ קדרא וכן דייסא. פי' מין מאכל קפוי עשוי בקדירה, ובגמר' מפרש לה קמחא ודבשא ומישחא וקרו לה אברושא. ולשון חביץ, כמו המחבץ, שמקפיא את החלב. וכן דייסא, שלחטין כתושות ומקולפות. פי' שהיא בלי תערובת דבש. רב יהוד' אמ' שהכל ורב כהנא אמ' בורא מיני מזונות, בדייסא גרידא. פי' שהיא בלי תערובת דבש. דכול' עלמ' בורא מיני מזונות. פי' ודווק' דייסא דמיתברא באסיתא מברכין עליה בורא מיני מזונות, אבל חיטין שלוקות שלא נתבקעו מברך עליהן בורא פרי האדמה. אבל אם בישלן הרבה, עד שנתבקעו ונדבקו זה בזה כעין עיסה, אע"ג דלא עבדינהו במכתשת, כדייס' דמו, ומברך עליהן בורא מיני מזונות. כי פליגי בדייסא כעין חביץ קידרא. פי' חיטי דמיתברי באסיתא ויהבי ביה דובשא ועביד ליה בקדרא. רב יהוד' אמ' שהכל דובשא עיקר, רב כהנא אמ' בורא מיני מזונות סמידא עיקר. אמ' רב יוסף נקוט דרב כהנא בידך, דרב ושמואל דאמרי תרויהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בור' מיני מזונות. פי' דווק' היכא בטל הדבש, בחמשת המינין דחשיבי. אבל אורז ודוחן שבישלן עם הדבש, דובשא עיקר, ומברכין עליהן שהכל. וחמשת המינין נמי דווק' כשחשיבי ומברך עליהן בורא מיני מזונות בטל הדבש אצלן, אבל אם בישל חיטין שלימות עם הדבש, שלא נתבקעו, שהיה ראוי לברך עליהן בורא פרי האדמ', דובשא עיקר, ולא בטל אצלן ומברך עליהן שהכל. ואם שלק חיטין לבדן ואחר כך נתן לתוכן חלב או יין מבושל או דבש, ודאי שהן בטלין אצלן, ומברך עליהן בורא פרי האדמ'. ואינו צריך לברך על החלב או על הדבש או על היין מבושל, שכיון שלא בישלן עמהן, אלא נתנן אחרי כן נתנן לתוכן החיטין שהן אוכל הן עיקר, ואלה שנותן לתוכן הוא נותן כדי להטעימן ובטלין אצלו והן עיקר ואלה טפילה, ומברך על העיקר ופוטר על הטפילה. וזה דומה למי ששרה פיתו ביין ואכלה, שמברך עליה המוצי' ופוטר ביין הנבלע, מפני שנעשה היין טפל לפת, וכן החיטין אצל הדבש, אלא כשביטלן עמהן. והמבשל חיטין עם השמן אע"פ שלא נתבקעו, דלא חשיבי לברוכי עליהו בורא מיני מזונו' אלא בורא פרי האדמה לא בטלו החיטין אצל השמן, שלא ישימו בהן השמן אלא כדי להטעימן ובטל השמן אצלן, שאינו מרבה בהן השמן כמו שמרבה הדבש, והוה ליה כשמן הניתן לתוך אנגרון, שכל זמן שלא היה חושש בגרונו ונתנו שם כדי להטעימו בטל השמן אצל האנגרון, אבל אם היה חושש בגרונו ומשים שם הרבה אז הוי שמן עיקר.
גופה, רב ושמו' דאמרי תרויהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות, ואיתמ' נמי רב ושמו' דאמרי תרויהו כל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות. וצריכ', דאי אשמעי' כל שהוא הוה אמינא אי איתיה בעיניה אין אבל על ידי תערובת לא, קמ"ל כל שיש בו דאפי' בתערובת דידהו מברכין עליהו בורא מיני מזונות. ואי אשמעי' כל שיש בו, הוה אמינא דווק' חמשת המינין הוא דעל ידי תערוב' מברכין עליהו בורא מיני מזונות, לאפוקי אורז ודוחן דעל ידי תערובת לא מברכינ' עליה בור' מיני מזונות. אבל כי איתנהו בעיניהו הכי נמי דמברכ' עליהו בורא מיני מזונות, קמ"ל כל שהוא מחמשת המינין הוא דמברכין עליהו בורא מיני מזונות, אבל אורז ודוחן אפי' בעיניהו לא. ואורז לא מברכי' עליה בורא מיני מזונות, והתניא הכוסס את החיטה מברך עליה בורא פרי האדמה. פי' שאכלה שלימה כמות שהיא וכוססה בשיניו, וכל דבר שאדם אוכל שלא כדרכו יקרא כוסס. טחנה אפאה ובשלה. פי' לאחר שאפאה בתנור ועשאה לחם חזר ובישלה במים. בזמן שהפרוסות קיימות, בתחילה מברך המוציא ולבסוף מברך שלש ברכות, ואם אין הפרוסות קיימות. פי' אלא נימוחו במים בבישולן. בתחילה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. הכוסס את האורז מבר' עליו בורא פרי האדמה, טחנו אפאו ובישלו אע"פ שהפרוסות קיימות בתחילה מברך בורא מיני מזונ', ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, תיובתא דרב ושמו', דאמרי דווק' בחמשת המינין מברכין בורא (פרי האדמה) מיני מזונו', אבל אורז ודוחן לא. והכא תניא, דאפי' על האורז מברכין בורא מיני מזונות, והוא הדין על הדוחן. והכי היל' דמברכ' על האורז ועל הדוחן בורא מיני מזונו' בין על הפת שלהן בין על התבשיל שלהן שעשאן מעשה קדירה כעין דייסא, דמדקתני אע"פ שהפרוסות קיימות, משמע בין אם הם קיימות בין אם נימוחו מברך עליהן בורא מיני מזונות. והא דתניא ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, אוקימ' כרבן גמלי' [לז, ב], דתניא כל שאינו לא משבעת המינין ולא מין דגן, כגון פת אורז ודוחן, רבן גמלי' אומ' ברכה אחת מעין שלש וחכמ' אומ' ולא כלום. והל' כחמי'. מהכא מוכח דאורז ודוחן דינן שוה, אבל רבי יצחק פאסי פסק בפת אורז בורא מיני מזונות ובפת דוחן שהכל. ואינו נראה לי, אלא על שניהן מברך בתחילה בור' מיני מזונות, בין על הפת שלהן בין על מעשה קדירה שלהן, ולבסוף ולא כלום, וכל ולבסוף ולא כלום זהו פירושו, כלומ' אין צריך ברכת פירות ארץ יש' אלא בורא נפשות רבות.
<h2>דף לז:</h2>
אמ' רבא האי ריהטא דחקלאי עיקר סמידא הוא, מברכי' עליה בור' מיני מזונות, דמחוזא דעיקר דובשא הוא, מברכ' עליו שהכל. פי' הוא חביץ קדרא, וחקלאי, בני הכפרים מרבין בו קמח. אבל דמחוזא, בני כרך, משימין שם דבש הרבה ומברכ' עליה שהכל. ולא היא אידי ואידי בורא מיני מזונות, דרב ושמו' דאמ' תרויהו כל שיש בו מחמש' המינין מברכין עליה בורא מיני מזונות. מהכ' שמעי' דמלייתות הנאפות בתנור מבשר או מדגים או מגבינה, אע"ג דבשר ודגים וגבינה עיקר, מברכ' עליהו המוציא לחם מן הארץ, דבתר חמשת המינין אזלינן ולא בשר ודגים וגבינה דחשיבי לאינשי, דכי היכי דבמעשה קדירה חשיבי חמשת המינין ומברך עליהן בורא מיני מזונות, הם הכי נמי במאפה תנור חשיבי ומברך המוציא. אמ' רב יוסף האי חביצא. פי' כעין שמפררין לתינוק פירורי לחם בתוך הקערה. אי אית ביה פירורין כזית בתחילה מברך עליה המוציא, ולבסוף ג' ברכות, ואי לית ביה פירורין כזית, בתחילה מברך בור' מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ורב ששת אמ' אפי' פירורין שאין בהן כזית מברך עליהן המוציא לחם מן הארץ. אמ' רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. פי' תואר מראית לחם, וכך הלכה. ודווק' בשלא בישלו בקדירה ולא פירר את הפת פירורין קטנים בקערה על המרק או על החלב, אבל אם נתבשלו בקדירה, כבר אמרן לעיל שאם אין הפרוסות קיימות מברכין עליהן בורא מיני מזונות. כי אתא רבין אמ' טרוקנין חייבת בחלה, מאי טרוקנין אמ' רב יוסף כוכא דארעא. פי' עושה מקום חלל בכירה ונותן לתוכו מים וקמח כאילפס. ומאן דקבע סעודתיה עילויה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ. כי הא דמר זוטרא קבע סעודתיה עליה ומברך עליה המוציא ואחריה שלש ברכות. אמ' מר בר רב אשי הואיל ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, מאי טע' לחם עוני אמ' רחמ'.
אמ' אביי טריתא פטור מן החלה, מאי טריתא איכא דאמרי מרתח גביל. פי' נותן קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ושופכין על הכירה כשהיא מוסקת. ואיכא דאמ' לחמא דהינדקא. פי' בצק שאופין בשפוד, ומושחין אותו תמיד בשמן או במי בצים ושומן. ואיכ' דאמרי לחם העשוי לכותח. פירש המורה שאין אופין אותו בתנור אלא בחמה. ואינו נראה לי, דאם כן אפי' כעכין נמי לאו לחם הוא, ואמאי אמרי' לקמ' עשאה כעכין חייבת, דעד כאן לא פליגי ריש לקיש ור' יוח' אלא במעשה אילפס, בפרק כל שעה, אבל היכא דאפאן בחמה אליב' דכולי עלמ' לאו לחם הוא שאין לחם אלא האפוי בתנור, והכא נמי בתנור אפאו אלא מפני שלא עשאו לאוכלו כי אם לכותשו ולפררו בכותח לא חשיב לחם, ואם עשאן כעכין כתיקון לחם אפי' הכי חייב. דתני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור' מן החלה. והתניא ר' חייא אומר חייב בחלה, התם כדקתני טע' ר' יהודה אומ' מעשיה מוכיחין עליה, עשאה כעכין חייבת, שעשאה כעריכת לחם. כלימודין פטור'. פי' כנסרים בעלמ' שלא הקפיד על עריכתה.
<h2>דף לח.</h2>
אמ' מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברכ' עילויה שהכל נהיה בדברו, מאי טע' זיעא בעלמ' הוא. פי' והוא הדין לכל מימי פירות, כגון חלב שקדים, ושמן אגוזים, ומי תותין ורימונים, מברך עליהן שהכל, שאין משקה פירות חשובים אלא יין ענבים ושמן זית בלבד. כמאן כי האי תנא דתנן דבש תמרים ויין תפוחין וחומץ סתווניות. פי' ענבים שאינן מתבשלין לעולם, מפני שהן אפילות עד החורף, ועושין מהן חומץ. ושאר כל מיני פירות שלתרומה, ר' אליע' מחייב קרן וחומש, לשותה מהן בשוגג. ור' יהוש' פוטר. דזיעה בעלמ' הוא ואין שם תרומ' חל עליו. ואין לך פרי הניתן למשקה אלא זתים וענבים בלבד, והיינו כמר בר רב אשי, והל' כר' יהושע. תמרים דעבדינהו תרימא. פי' תמרים כתושין קצת ואינן מרוסקין. מברכין עליהו בור' פרי (האדמה) העץ, מאי טע' במילתייהו קיימי כדמעיקרא. שתיתא. פי' מאכל העשוי מקמח שלקליות שנתייבשו בתנור בעוד שהשבלין לחין. רב אמ' שהכל ושמו' אמ' בורא מיני מזונות. אמ' רב חסד' ולא פליגי, הא בעבה והא ברכה. עבה דלאכילה עבדי לה בורא מיני מזונות, רכה דלרפואה עבדי לה, אפי' הכי כיון דאית ליה הנאה מיניה מברך שהכל נהיה בדברו.
פיס', חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומ' המוציא לחם מן הארץ. ת"ר, על הפת מהו אומ' המוציא לחם מן הארץ, ר' נחמיה אומ' מוציא לחם מן הארץ. אמ' רבה במוציא כולי עלמא לא פליגי דאפיק משמ', דכת' אל מוציאו ממצר'. פי' האי דאפיק לאו לשעבר הוא, דהא לא מברכ' שהוציא, וכן בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה, דלא מברכי' שברא, ועיקר הלשון בלשון הווה הוא נאה לברך, דמשמ' על מה שעשה ועל מה שעושה תמיד. והאי דאמ' דאפיק משמ', הכי פירושיה, דגם העבר משמ' בלש' הווה, לאפוקי בלש' העתיד, כגון שיוציא או שיברא, דלא מברכין. כי פליגי בהמוציא. פי' אי משמ' כגון מוציא אי כמו אשר יוציא. רבנ' סברי המוציא נמי דאפיק משמ', דכת' המוצי' לך מים מצור החלמיש. ר' נחמיה סבר המוציא דאפיק משמ', דכת' ולקחתי אתכם לי לעם וגו', המוציא אותם מתחת סבלות. ורבנ', הכי קאמ' להו קב"ה ליש' בתר דמפיקנא לכו עבידנא לכו מילתא, דידעיתו דאנא הוא דאפיקתינ' ממצר'. משתבחי ליה רבנ' לר' זירא ברב זביד אבוה דר' שמע' בר זביד, במעמד כל החבורה כולה דאדם גדול הוא ובקי בברכות. אמ' להן לכשיבוא לידכם הביאוהו לידי. זימנא חדא איקלע לקמיהו, אפיקו ליה ריפתא פתח ואמ' מוציא לחם מן הארץ. אמ' זהו שאומ' עליו דאדם גדול הוא ובקי בברכות, בשלמ' אי אמ' המוציא [לח, ב] אמ' לן טע' כרבנ', השתא דאמ' מוציא מאי קמ"ל. פי' דהא במוציא כול' עלמ' לא פליגי כדאמרן. ואיהו סבר לאפוקי נפשיה מפלוגתא. והיל' המוציא לחם מן הארץ. פי' והאי פסקא לא אתא לאפוקי דלא תימ' מוציא, דהא אמרן במוציא כול' עלמ' לא פליגי דאפיק משמע, אלא לא אתא אלא לאפוקי מדר' נחמי', דאמ' (דאפיק) [דמפיק] משמ', ולעולם שניהן יכול לומר. עיין בערך ס"א בספר המכריע.
<h2>דף לח:</h2>
פיס', על הירקות הוא אומ' בורא פרי האדמה. קתני ירקות דומיא דפת, מה פת שנשתנית על ידי האור, אף ירקות שנשתנו על ידי האור. אמ' רבנאי זאת אומרת שלקות מברכין עליהן בורא פרי האדמ'. פי' כל ירק שלוק קורא שלקות, ואע"פ שאין דרכן להיאכל שלקות אלא חיין, כגון כרתי ותומי וכיוצא בהן, ושלקן לא נשתנו מברייתן, ומברך עליהן בורא פרי האדמה. דרש רב חסדא משם רב ומנו רב, שלקות מברך עליהן בורא פרי האדמ'. וכן דרש רב חסדא משם רבינו, ומנו שמואל, שלקות מברך עליהן בור' פרי האדמה, ועולא משמ' דר' יוחנן אמ' שלקות מברכין עליהן שהכל. אמ' רב חייא אמ' ר' יוחנ' שלקות מברך עליהן בורא פרי האדמה, ור' בנימן בר יפת אמ' עולא אמ' ר' יוח' שלקות מברך שהכל. אמ' רב נחמ' בר יצחק קבעה עולא לשבשתיה כר' בנימן בר יפת. פ' השיבוש שאמ' עולא בשם ר' יוח'. וכיון דדחה רב נחמ' דברי עולא ש"מ דלא אמ' ר' יוחנ' אלא בורא פרי האדמה, כדאמ' ר' חייא בר אבא משמיה. מתקיף לה ר' זירא מה עניין ר' בנימן בר יפת אצל ר' חייא בר אבא, דר' חייא דייק וגמר שמעתא מר' יוח' רביה, ור' בנימן לא דייק. ועוד ר' חייא בר אבא מהדר תלמודיה קמיה דר' יוחנן כל תלתין יומין, ור' בנימן בר יפת לא מהדר. פי' אם כן מה עניין להזכיר דברי ר' בנימן אצל ר' חייא בר אבא במחלוקת בבית המדרש, הלוא אינו כדיי לחלוק. ועוד בר מן דין ובר מן דין, ההוא תרמוסא דשלקי ליה שבעה זמנין בקדירה ואכלין ליה בקינוח סעודה, ואתו ושאלו לר' יוח' ואמ' להו מברכין עליו בורא פרי האדמה. ועוד אמ' ר' חייא אני ראיתי את ר' יוח' שאכל זית מלוח ובירך עליו תחילה וסוף. פי' תחילה בור' פרי העץ, לבסוף על העץ ועל פרי העץ, אלמא אע"ג דשלקו התרמוס ומלחו הזית במילתייהו קיימי. ומאי דתניא בפסחים יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח, דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"פ שלא נימוח, אוקימ' עד כאן לא קאמ' ר' יוסי התם אלא לגבי מצה, משום דבעינן מצה וליכא, אבל לעיניין ברכה מודה ר' יוסי דבמילתיה קאי. ומאי דתנן גבי ירקות דפסח אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין, דאלמא לאו במילתיהו קיימי, אוקימ' משום טעם מרור בעינן וליכא, אבל לעיניין ברכה במילתייהו קיימי, ובורא פרי האדמה מברך. והכי סלק' שמעת' דעל כל השלקות מברך בורא פרי האדמה, בין שדרכן בכך, כגון סילקא וקרא וכרובא, ובין שאין דרכן בכך, כגון תומי וכרתי. ואי אכל סילקא וכרובא וקרא חיין שאין דרכן בכך להיאכל חיין, מברך עליהן שהכל. ואי קשיא, מאי שנא מהכוסס את החטה ואת האורז וקמחא דחיטי, דאע"ג דאין דרכן בכך מברך עליהן בורא פרי האדמה. יש לומר דמיני זרעים חשיבי, אע"פ שאין דרכן בכך מברך עליהן בורא פרי האדמה. אבל ירקות, דלא חשיבי ואין דרכן בכך, מברך שהכל. אמ' ליה ר' ירמיה לר' זיר', היכי בריך ר' יוח' על זית מלוח תחילה וסוף, והא כיון דשקליה לגרעינתיה [לט, א] בצר ליה משיעוריה, ולבסוף היכי בריך. פי' התינח תחילה דאסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ואפי' כל שהוא, אבל לבסוף, אם אין בו כזית במה שאכל אינו חייב לברך כלום. אמ' ליה מי סברת זית גדול בעינן, זית בינוני בעינן. וההוא דאתא לקמיה דר' יוח' זית גדול הוה, ואע"ג דשקליה לגרעינתיה פש ליה שיעורא דרבנ', דתנן כזית שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני. וזהו איגורי.
<h2>דף לט.</h2>
אמ' ר' זירא כי הוינן בי רב הונא הוה אמרי הני גולגלידי דליפתא. פי' ראשי לפתות. פרמינהו פירמי רברבי בורא פרי האדמ', פרימו זוטרי שהכל. כי אתאן לבי רב יהודה אמ' לן אידי ואידי בורא פרי האדמה, והאי דפרמינהו טפי כי היכי דנימתוק טעמיהו. וכן היל'. אמ' רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמ' לן האי תבשילא דליפתא דמפשי ביה מיחא, בורא מיני מזונות. פי' מיחא קמח. הדר אמ' לן אידי ואידי בורא פרי האדמה, והאי דשדו ביה מיחא טפי, לאידבוקי בעלמ' עבדי לה. וכן הל'. והוא הדין הקמח שמשימין בתוך הגריסין וסולת בתוך האורז מבושל עם הדבש כדי להקפותו, בטל הוא אצלן, ולא מברכינן עליה בורא מיני מזונות, אלא על הגריסי' בורא פרי האדמה כתחילה, ועל האורז שהכל, דדובשא עיקר. אמ' רב פפא פשיט' לי מיא דסילקא כסילקא, מיא דליפתא כליפתא, מיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי, וכן מיא דשיבתא כשיבת'. פי' שיבתא, ירק שנותנין ממנו מעט בקדירה למתק. וכל זה לענין ברכה, שדין המים כדין הירקות, והוא הדין השותה מים שנתבשלו בהן הלביבות, שמברך עליהן בורא מיני מזונות כלביבות עצמן. אמ' ר' חייא בר אשי פת צנומא בקערה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ. פי' צנומה, פתותה, לשון צנומות דקות, שמתוך שהיא יבישה וקשה פותתין אותה ושופכין המרק עליה כדי לשרותה. מברך עליהן המוציא. פי' ואע"ג (דאיכא) [דליכא] ככר שלם, לא אמרי' יחזר אחר ככר שלם, דמה לי זה ומה לי זה. ופליגא דר' חייא, דאמ' ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת. פי' מצוה לבצוע על ככר שלם, שתכלה ברכה עם פריסת הפרוסה מן הפת, והאי פרוס ועומד הוא. ודווק' היכא דאיכא ככר שלם, אבל היכא דליכא ככר שלם ודאי דמברך אצנומה המוציא, דהשתא אפירורין שיש בה כזית אמרן לעיל (לז:) דמברך המוציא, כל שכן אצנומה בקערה. ואמרי' בגמ' דרבא פליג על ר' חייא דאמ' בוצע ומברך ביחד, אלא מברך ואחר כך בוצע, שתיכלה הברכ' על פת שלימה. והיל' כרבא.
<h2>דף לט:</h2>
איתמ', הביאו לפניהן פתיתין ושלימין. פי' פתיתין פת פרוסה. אמ' רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלימין. פי' דפתיתין עדיפי, דמקרבא אהנייתייהי. ור' יוח' אמ' שלימין מצוה מן המובחר. אבל פרוסה שלחיטין (ושלימין) ושלימה שלשעורין, דברי הכל מברך על הפרוסה שלחיטין ופוטר את השלימה שלשעורין. אמ' רב נחמ' בר יצח' וירא שמים מקיים שניהן. פי' דברי רב הונא ודברי ר' יוח'. כדמר בריה דרבנא מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע. פירש המורה או משתיהן או מן השלימה, ואינו נראה לי, דבשלמ' אי אמרת דבוצ' אפרוסה מש' הכי נקיט שלימה בהדיה, אלא אי אמרת דאשלימה בוצע, למה לי למינקט הפרוסה בהדיה. ותו, דאמרי' בגמ' הכל מודין בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע, מאי טע' לחם עוני אמ' רחמ', והתם בפרוסה בוצע כדרכו שלעני שאין שלימה בשולחנו, אם כן גם ימות השנה בפרוסה בצעינן. תני תנא קמיה דרב נחמ' בר יצחק פרוסה ושלימה מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע. פי' על הפרוסה דמקרבה הנייתה, ושלימה נקיט לכבוד בעלמא. אמ' ליה מה שמך, אמ' ליה שלמן. אמ' ליה שלום אתה ושלום למשנתך, ששמתה שלום בין התלמידים. אמ' רב אבא ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, מאי טע' לקטו לחם משנה כת'. אמ' רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הכי הוה עביד, נקיט תרתי ובצע חדא. נקיט תרתי לקטו לחם משנה כת', ובצע חדא דאי אמרת נבצע תרתי מיחזי כרעבתנות. רב אמי ורב אסי כי הוו מיקלעי להו ריפתא דעירובא מברך עלה המוציא, אמרי, הואיל ואתעביד בה מצוה חדא זימנא נעביד ביה מצוה אחריתי.
<h2>דף מ.</h2>
אמ' רב טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך. פי' הבוצע, וקודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיט למי שאצלו, ואמ' לו טול בפרוסת הברכה, אע"פ שסח בנתים אין צריך לחזור ולברך, דהך שיחה צורך ברכה היא ולא מפסקה. הביאו מלח הביאו לפתן צריך לברך. ור' יוחנ' אמ' הביאו מלח הביאו לפתן נמי אין צרי' לברך. פי' אף זו צורך ברכה היא, שתה' פרוסה שלברכה נאכלת בטעם. גבול לתורי גבול לתורי צריך לברך. ורב ששת אמ' אפי' גבול לתורי נמי אין צריך לברך, דאמ' רב יהוד' אמ' רב אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנ' ונתתי עשב בשדך לבהמתך, והדר ואכלת ושבעת.
אמ' רבה בר שמואל משמיה דר' חייא בר אבא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח ולפתן לפני כל אחד ואחד. רבה בר שמואל איקלע לבי ריש גלותא, קריבו ליה תכא ובצע לאלתר. אמרו ליה הדר ביה מר משמעתיה, אמ' להו לית דין צריך בשש. פי' כלומר פת נקייה היא זו ואינה צריכה להמתין עד שיביאו לפתן. ופי' בשש עיכוב, כמו כי בשש רכבו לבוא. ואמ' רבה בר שמו' משמיה דר' חייא בר אבא, אחר כל אכילתך אכול מלח ואחר כל שתייתך שתה מים ואי אתה ניזוק. תניא, אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקה ולא שתה מים, ביום ידאג מפני ריח הפה, ובלילה ידאג מפני ריח הפה ומפני האסכרה. ת"ר, המקפה אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעים. פי' ששותה מים הרבה אחר אכילתו, עד שאכילתו צפה במים, ויצף הברזל מתרג' וקפא. אמ' רב מרי אמ' ר' יוח' הרגיל בעדשים אחד לשלשים יום מונע אסכרה מתוך ביתו, אבל טפי לא, מש' דקשו לריח הפה. אמ' רב מרי אמ' ר' יוח' הרגיל בחרדל אחד לשלשים יום מונע חלאים מתוך ביתו, אבל כל יומא לא, משו' דקשה לחולשא דליבא. אמ' ר' חייא בר אשי אמ' רב הרגיל בדגים קטנים אינו בא לידי חולי מעים, ולא עוד אלא שדגים קטנים מפרין ומברין כל גופו שלאדם.
מתני', בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא, ועל כולן אם אמ' שהכל נהיה בדברו יצא. על פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא. פשי', אמ' רב נחמ' בר יצחק לא נצרכה אלא לר' יהוד', דאמ' חיטה מין אילן הוא. דתני', אילן שאכל ממנו אדם הראשון ר' יהוד' או' חיטה היה, שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואמא עד שיאכל דגן, סד"א הואיל ואמ' ר' יהוד' חיטה מין אילן הוא ליבריך עליה בורא פרי העץ, קמ"ל דלעיניין ברכה היכא מברכין בורא פרי העץ היכא דכי שקלת ליה לפירא איתיה לאילן והדר מפיק, אבל היכא דכי שקלת לפירא ליתיה לאילנא דהדר מפיק, לא מברכי' עליה בורא פרי העץ, אלא בור' פרי האד'.
<h2>דף מ:</h2>
פיס', על כולם אם אמ' שהכל יצא. איתמר רב הונא אמ' חוץ מן הפת ויין. ור' יוח' אמ' אפי' פת ויין, והלכ' כר' יוח'. אמ' רב כל ברכה שאין בה הזכרה אינה ברכה. פי' דעיקר היא הזכרת השם, ואע"פ שאין בה מלכות. ור' יוח' אמ' כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה. וקיימ' לן רב ור' יוחנן הל' כר' יוחנן. ודווק' בפתיחה צריך מלכות, אבל בחתימה לא.
מתני'. על דבר שאין גידוליו מן הארץ או' שהכל נהיה בדברו. על החומץ ועל הגוביי ועל הנובלות אומ' שהכל נהיה בדברו. ר' יהוד' אומ' כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו. ואין הל' כר' יהוד', דקיימ' לן יחיד ורבי' הל' כרבים. ת"ר על דבר שאין גידוליו מן הארץ, כגון בשר בהמה חיה ועוף ודגים, או' שהכל נהיה בדבר'. על החלב ועל הגבינה ועל הבצים או' שהכל נהיה בדברו. על הפת שעיפשה, ועל היין שהקרים, ועל תבשיל שעיברה צורתו, אומ' שנ"ב. פי' שעברה עליו הלילה, אע"פ שהוא ממין דגן שמברכין עליו בור' מיני מזונות, הואיל ועיברה צורתו אין מברכ' עליו אלא שנ"ב. על החומץ על הגוביי ועל הנובלות או' שהכל נהיה בדברו. על המלח ועל הזומית ועל כמהין ופטריות או' שהכל נהיה בדברו. פי' דמאוירא קא רבו. מאי נובלות, בושלי כומרא. פי' תמרי' שרופי חמה, ששרפם החום ויבשו. כומרא חום, [כמו] מיכמר בישרא. ירוש' החמיץ יינו בא גוביי ראה נובלות אומ' ברוך דיין האמת, בא לאוכלן אומ' שהכל נהיה בדברו. מתני'. היו לפניו מינין הרב' ר' יהוד' אומ' אם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך, וחכמ' אומ' מברך על אי זה מהן שירצה.
<h2>דף מא.</h2>
אמ' עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות, דר' יהוד' סבר מין שבעה עדיף, כגון זית ואתרוג מברך על הזית ופוטר את האתרוג, ורבנ' סברי אתרוג דחביב עדיף. אבל כשאין ברכותיהן שוות כגון זית וצנון, מברך על זה וחוזר ומברך על זה ואין אחד נפטר בברכתו שלחבירו. ואע"ג דתנן בירך על פירות העץ בורא פרי האדמ' יצא, הני מילי כי הוה זית לחודיה ובירך עליו בורא פרי האדמה יצא. אבל עכשיו, שצנון והזית לפניו, ובירך על הצנון בורא פרי האדמה, כיון שעל הצנון בירך, צריך עוד לברך בורא פרי העץ, ומקדים ומברך על אי זה שירצה תחילה, ואחרי כן חוזר ומברך על חבירו.
פליגי בה ר' אמי ור' יצח' נפחא, חד אמ' בשברכותיהן שוות מחלוקת, דר' יהוד' סבר מין שבעה עדיף ורבנ' סברי חביב עדיף. אבל בשאין ברכותיהן שוות, כגון זית וצנון דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. ומקדים על אי זה שירצ'. וחד אמ' אפי' בשאין ברכותיה' שוות מחלוק'. ובמאי פליגי, אמ' ר' (חי') ירמיה להקדים. פי' דר' יהודה סבר זית מקדים ומברך עליו תחילה, דהוה ליה ממין שבעה, והדר מברך על הצנון. וחכמ' אומ' אם הצנון חביב עליו מברך תחילה והדר מברך על הזית. וכיון דקם חד מיניהו כעולא, הל' כעולא, דאין דבריו שלאחד במקום שנים, ולא חיישי' להקדמה בזמן שאין ברכותיהן שוות, ומברך על אי זה שירצ' תחילה, ואחר כך יברך על חבירו. אמ' רב יוסף ואיתימ' ר' יוח' כל הקודם בפסוק זה קודם לברכה, שנ' ארץ חטה ושעורה וגפן וגו'. נראה לי שכל אלה האמוראין שהולכין אחר המוקד' בפסוק, סביר' להו כר' יהוד', דהשתא כשהן כולן מן המינין אזלינן בתר המוקדם בפסוק כשיש לפניו ממין ז' וממינין אחרים לא כל שכן שמין ז' קודם. וכך כתב גם המורה. וכיון שהאמוראין סוברין כר' יהוד' הל' כמותו, אע"פ שהוא יחיד. וכן כתב גם בעל הלכות גדולו': והלכ' כר' יהוד', דאמ' רב יוסף וכן תני ר' יצחק כל הקודם בפסוק זה קודם לברכה. אך רבינו חננאל זצ"ל כתב כחכמים, דיחיד ורבים הל' כרבים. ואינו נראה לי.
<h2>דף מא:</h2>
רב חסד' ורב המנונא הוו יתבי בסעודת', אייתו קמייהו תמרים ורמונים. שקל רב המנונא ובריך אתמרי ברישא, אמ' ליה לא סבר לה מר להא דרב יוסף ואיתימ' ר' יצחק כל הקודם בפסוק זה קודם לברכה, אמ' ליה זה שיני לארץ וזה חמישי לארץ. פי' ארץ זית שמן ודבש, דכת' בסיפיה דקרא, הפסיק את הסדר וחזר לעשות זתים ותמרים חשובין מתאנים ורימונים, שהרימון חמישי לארץ הכת' בראש המקרא, ודבש שיני לארץ הכת' בסוף הפסוק. אמ' ליה מאן יהיב לן ניגרא דפרזלא ונשמיעינך. פי' רגלים שלברזל, שנלך אחריך.
איתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה, אמ' רב הונא טעונין ברכה לפניהן ואין טעונין ברכה לאחריהן. פי' לא שבאו ללפת בהן את הפת, דאם כן הוו להו טפילה, ואין חולק בדבר דודאי אין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו. אלא פעמ' שבא למתק את פיו בתוך הסעודה באותן הפירות, מברך לפניהן דלאו טפילה נינהו, ולא לאחריהן דברכת המזון פוטרתן. וכן אמ' רב נחמ' טעונין ברכה לפניהן ואין טעונין ברכה לאחריהן. ורב ששת אמ' טעונין ברכה בין לפניהן בין לאחריהן. דברכת המזון לא פטרה אלא מידי דזיין, והני לא זייני. שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכיסנין. פירש המורה, פת הבאה בכיסנין, לאחר אכילה וברכת המזון, היו רגילים להביא כיסנין, והן קליות לפי שהן יפין ללב, כדאמ' בעלמ' הני כיסני מעלו לליב', ומביאין עמם פת הנילושה בתבלין כעין אובלדיש שלנו, ויש שעושין אותן כמין צפרין ואילנות ואוכלין מהן דבר מועט, מתוך שנותנין בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים, ומאכלה מועט, לא הצריכוה לאחריה ברכה אחת מעין של שלש, מידי דהוה אפת אורז ודוחן, דאמרי' בפרקין בתחילה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום. ואינו נראה לי שתהא פת הבאה בכיסנין גרועה מדייסא וממעשה קדירה שמברכין אחריה מעין שלש, אלא האי דקאמ' ואין טעון ברכה לאחריו, כגון שבאה בתוך הסעודה קודם שיברך ברכת המזון, ומשום דנפק' בברכת המזון, אבל אם באה אחר ברכת המזון צריכה ברכה לפניה ולאחריה. ורבינו חננאל זצ"ל פירש כך שאין דבר הבא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונה ברכה לפניו ולא לאחריו אלא פת הבאה בכיסנין, אע"פ שמחמת הסעודה באה, מכל מקום כתב שבאה בתוך הסעודה, ומשום הכי אינה טעונה ברכה לאחריה, דנפקא בברכת הזן. ודווק' נקט הביאו לפניהן תאנים וענבים בתוך הסעודה, שלא היו לפניו בשעה שבירך המוציא אלא לאחר שבירך המוציא באו לו, אבל אם היו לפניו בעת שבירך על הפת המוציא פטר כל הפירות, דהא משנה שלימה קתני לקמ' בפרקין בירך על הפת פטר את הפרפרת. ולא תימא דפרפרת מיקריא לפתן ומני דמילפתא ביה פיתא פטר ליה, אבל שאר פירות וירקות דלא מילפתא בהו פיתא לא פטרא, דהא תנן בערבי פסחים הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שהוא מגיע לפרפרת הפת, פי' קודם שיבא לפניו חזרת דתוך סעודה שמברך עליה על אכילת מרור, ששני טיבולין הוא עושה אחד קודם אכילה ואחד בתוך הסעוד', כדי שיראו התינוקות וישאלו. וההוא דתוך הסעודה קרי ליה פרפרת הפת, מפני שכל פירות וירקות נקראין פרפרת, שממשיכין את הלב ומפתחין אתו שיהא תאב לוכל, אע"פ שאין מלפתין בו את הפת. מיכן למדנו שברכת הפת פוטרת כל מיני פירות שהיו לפניו ודעתו לוכל מהן בתוך סעודתו, ואע"ג דלא מילפת בהו פיתא. ומשום הכי נקט הביאו לפניו בתוך סעודה, שלא פטרן ברכת הפת. אבל אם הביאן בתחילת הסעודה בשעה שמברך המוציא, ברכ' הפת פוטרתן ואין צריכין ברכה לפני' ולא לאחריהן. וכל דברי רב פפא דלקמ' כן לא אמרן אלא שבאו לפניו בתוך הסעודה ולא היו לפניו בעת שבירך המוציא ולא היתה אז דעתו עליהן. ופליגא דר' חייא, דאמ' ר' חיי' פת פוטרת כל מיני מאכל, ואע"פ שבא בתוך הסעודה, ויין פוטר כל מיני משקין, ואע"פ שבאו בתוך הסעודה.
אמ' רב פפא היל' דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעוד' אין טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן. פי' אילו הן מיני לפתן, כגון בשר ודגים, שאינן נאכלין אלא עם הפת. ואע"פ שבאו בתוך הסעוד', וכשבירך על הפת לא היתה דעתו עליהן, אפי' הכי פת פוטרתן, דכל מידי דמילפתא בהו פיתא כפת דמי, וכי היכי דאם בא לו פת בתוך סעודתו אינו מברך עליה, הם הכי נמי במיני ליפתן אינו מברך עליהן. שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, טעונין ברכה לפניהן ואין טעונין ברכה לאחריהן. פי' אין דרכן ללפת בהן הפת, אלא דרכן לבוא בתוך הסעודה להשביע את כריסו, כגון דייסא ומעשה קדירה אין פת פוטרתן, כיון שלא היו לפניו בעת שבירך המוציא, וצריכין ברכה לפניהן בורא מיני מזונות ולא לאחרי' דנפקי בברכת הזן. שלא מחמת הסעודה לאחר סעודה, טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן. פי' אלה הם מיני פירות תאנים וענבים וכיוצא בהן, שדרכן לבוא לאחר סעודה למתק פיו, אם באו בתוך סעודתו ולא היו לפניו בעת שבצע על הפת טעונין ברכה לפניהן, שהרי לא היו לפניו בעת שבצע וגם לאחריהן דלא נפקי בברכת המזון, אבל אם היו לפניו בעת שבירך, המוציא פוטרת הכל, כדפרישית, וכדתנן בירך על הפת פטר את הפרפרת.
שאלו את בן זומא, מפני מה אמרו דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחרי', אמ' להן הואיל ופת פוטרתן. אי הכי יין נמי תפטריה פת, יין גורם ברכה לעצמו. ראיתי כתוב לתלמידי רבי' יצחק מדנפיר, מיכן נראה לרבי' תם ולר' שאין צריך לברך על שום משקה שאדם שותה בתוך הסעודה חוץ מן היין, כדמפרש' טע' מפ' שקובע ברכה לעצמו. וכן נוהג ר' שאינו מברך על המים שהוא שותה בתוך הסעודה כלל, דדברים הבאין מחמת הסעודה ובתוך הסעודה מיקרו. ואינו נראה לי דבר זה, דדווק' יין פוט' כל מיני משקה ולא פת, ופת פוטרת כל מיני מאכל ולא מיני משקה. ומה שמקשה על היין, משום דהוי דבר הבא מחמת הסעודה, כדאמרי' בריש פרקין דחמרא מיסעד סעיד כי פיתא, אבל מים ושאר משקין שאין מסעדין, פשיט' ליה שאין הפת פוטרת', דלאו מחמת הסעודה קאתו למיסעד, שאין אדם שותה מים בתוך סעודתו לסעוד את גופו (ו)[א]לא להסיר צמאו, אבל היין שותה לסעוד את גופו כמו הפת, בעבור כן נסתפקו על היין ולא על המים. וכך כתב גם בעל הלכות גדולות, שהשותה מים בתוך סעודתו צריך לברך. וכך כתב המורה בפרד' שחיבר, אך כי הוא מצריך לברך על כל פעם ופעם. ונראה לי שבזה נלך אחר דעתו, אם כשבירך על המים בדעתו לשתות יותר אינו חוזר ומברך, ואם הוא כנמלך חוזר ומברך.
<h2>דף מב.</h2>
רב הונא אכיל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבא, ולא בריך. פי' פת הבאה בכיסנין היתה ולא הי(ת)ה מברך אחריה ג' ברכות. אמ' רב נחמן עדיין כפין הוא. כלומ', אילו לריעבון נאכלו אכילה מרובה כזו לא נפטרה מברכה. אלא אמ' רב נחמ' כל שאחרים קובעין עליו סעודה צריך לברך ברכת המזון. רב יהוד' עסיק ליה לבריה ברב יהוד' בר חביבא, אייתו קמיהו פת הבאה בכיסנין, בריך המוצי' לחם מן הארץ, אמ' מאי ציצי קא שמענא דיל' המוציא קא מברכיתו. אמרו ליה אין, דתניא אמ' ר' מונא משו' ר' יהודה פת הבאה בכיסנין מברך עליהן המוצי', ואמ' שמואל הל' כר' מונא. אמ' להו אין, הל' איתמר. אמרו ליה והא מר הוא דאמ' משמ' דשמואל לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא, לא קשי' הא דקבע סעודתו עליהו והא דלא קבע.
רב פפא איקלע לבי רב הונא בר נתן בתר דגמור סעודתיהו, שדא מידי לקמיהו, שקל רב פפא וקאכיל, אמרו ליה ולא סבר לה מר גמר אסור מלוכל, אמ' להו סילק איתמר. רבה ור' זירא איקלעו לבי ריש גלותא, בתר דסליקו תכא מקמיהו שדרו ליה דיסתנא מבי ריש גלותא, רבה אכל ר' זירא לא אכל. אמ' ליה ולא סבר לה מר סילק אסור מלוכל, אמ' ליה אנא אתכא דבי ריש גלותא סמכי.
(אמר רב אתי) אמ' רב הרגיל בשמן שמן מעכבו. פי' הרגיל למשוח ידיו אחר אכילה, שמן מעכבו לעיניין ברכה, שאפי' גמר וסילק ולא משח ידיו, עדיין סעודתו קיימת ואוכל בלא ברכה. אמ' רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמרי' כגון אנן דרגילינן במשחא משחא מעכב לן, ולית הילכ' ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמר רב חייא בר אשי אמ' רב שלש תכיפות הן, תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפילה, תכף לנטילת ידים ברכה. ואם נטל ידיו במים אחרונים אסור לוכל, אבל כל זמן שלא נטל ידיו מותר לוכל. ואי אמר' הב נבריך, אע"פ שלא עשה אחד מכל אילו, נאסר לוכל, כדאמרי' בערבי פסחים.
מתני'. בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון, בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון. בירך על הפת פטר את הפרפרת, בירך על הפרפרת לא פטר את הפת. בית שמי אומ' אף לא מעשה קדירה. פי' נוהגין היו להביא קודם אכילה כוס יין לשתות, וגם מביאין להם פרפרת שהיא מיני פירות או מעדנים שאין דרכן ללפת בהן את הפת, וכל זה עושין לפני המזון, להמשיך את לבם לאכילה, וכמו כן עושין לאחר אכילה, למתק את הפה. ושניהן קודם ברכת המזון והסעודה קורא מזון. ולא אמרי' דתהא סעודה מפסקת ביניהן וצריכין ברכה היין והפרפרת דלאחר המזון, אלא נפטרין בברכה ראשנה שלפני המזון.
פיס', בירך על הפת פטר את הפרפרת. פי' אין הפרפרת ליפתן, שהרי אין מביאין אותה אלא או לפני סעודה להמשיך את הלב לאכילה או לאחר הסעודה למתק את הפה, כדתנן ברישא, אפי' הכי קתני בירך על הפת פטר את הפרפרת, אלמא פת פוטרת כל מיני פירות, ואע"ג דלא מילפת בהו פת. ואי קשיא, כיון דפת פוטרת את הפרפרת מה צורך לומר בירך על הפרפרת שלפני המזון, והלא הפת היא פוטרת את הפרפרת, ומה אנו צריכין לפרפרת שקודם סעודה. תשובה, הפת שפוטרת דווק' פרפרת שהיא לפניו ודעתו עליה, אבל אם באה לו בתוך סעודתו אין הפת פוטרתה, כיון שלא היה דעתו עליה בעת שבירך המוצ', אבל הפרפרת שלפני המזון פוטרת הפרפרת שלאחר המזון, אע"פ שבאה לו בתוך הסעודה ולא היה דעתו עליה, שכשם שאם אכל תאנים ובירך עליהן בור' פרי העץ ועוד באו לו תאנים אחרים אינו צריך לברך עליהן, אלא סומך על הברכה ראשנה, כך אם בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון, ואע"פ שבאה לו לאחר מכן. בירך על הפרפרת לא פטר את הפת. קשיא לי, ותיפוק לי דאין ברכותיהן שוות, ובכי האי גוונא אפילו פרפרת ופרפרת נמי אין זו פוטרת את זו, שאם היו אילו פרי העץ ואילו פרי האדמה לא נפטרו אילו בברכתן של אילו, כדאמרן לעיל, אלא מבר' על אילו וחוזר ומברך על אילו. ויש לומר, כיון שבירך על הפרפרת שהכל, ובברכה זו נפטרת הפת, וקמ"ל כיון דעל הפרפרת בירכה לא פטר את הפת. אבל אם בירכה על הפרפרת זו פטר את זו, ואע"פ שאין ברכותיהן שוות, כיון שביר' שהכל נפטרת. ודווק' מפני שבאו על צורך סעודה פוטרין אילו את אילו, אבל אם לא באו על צורך סעודה מבר' על אילו וחוזר ומברך על אילו, ואע"פ שעשה ברכה השוה לכולן, כגון בור' פרי האדמה שפוטרת פרי האילן, כדאמרן לעיל.
<h2>דף מב:</h2>
אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוח' לא שנו אלא שבתו' וימים טובים, שאדם קובע סעודתו על היין, אבל בשאר ימות השנה בירך על היין שלפני המזון לא פטר את היין שלאחר המזון. פי' דכיון שקובע סעודתו על היין דעתו לישב אחר המזון ולשתות, וכי בריך בריש' אדעת' דהכי בריך. אבל בשאר ימות השנה, שאינו קובע סעודתו על היין, יש לומר שכששתה קודם הסעודה אין בדעתו לשתות יותר, ואע"פ שאין כאן שינוי מקום, הסעודה מפסקת ביניהן. איתמר נמי אמ' רבה בר מרי אמ' ר' יהו' בן לוי, לא שנו אלא שבתות וימים טובי', ובשעה שיוצא מבית המרחץ, ובשע' הקזת דם שאדם קובע סעודתו על היין. אבל בשאר ימות השנה, בירך על היין שלפני המזון לא פטר את היין שלאחר המזון.
איבעיא להו, בא להם יין בתוך המזון מהו לפטור את היין שלאחר המזון. פי' קודם המזון לא בא להם. מי אמרי' התם הוא. פי' במתני'. דזה לשתות וזה לשתות, אבל הכא דזה לשתות וזה לשרות לא. פי' לשרות אכילה שבמעיו, דיותר חשוב לשתות מלשרות. או דיל' לא שנא. רב אמ' פוטר ורב כהנ' אמ' אינו פוט', רב נחמ' אמר פוטר ורב ששת אמ' אינו פוטר, רב הונא ורב יהוד' וכולהו תלמידי דרב אמרי אינו פוטר. וקיימ"לן רב נחמ' ורב ששת הלכ' כרב ששת באיסורי, וכל שכן דכל תלמידי דרב קיימי כוותיה. ואם בירך על היין שלפני המזון, אליבא דכול' עלמ' פטר את היין שבתוך המזון, דיותר הוא חשוב לשתות מלשרות.
מתני'. היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו, היסבו אחד מברך לכולן. פי' ברכת המוציא. היסבו אין אבל ישבו לא, ורמינהי עשרה שהיו מהלכין בדרך אע"פ שכולן אוכלין מככר אחד כל אחד ואחד מבר' לעצמו, ישבו אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אחד מברך לכולן. אמ' רב נחמ' בר יצחק הכא במאי עסיקי' כגון דאמרי ניזיל וניכול נהמא בדוכתא פלן. פי' דכיון דקבעו להם מתחילה בדיבור והזמנה הוי קביעותא, אבל ישבו מאיליהן במקום אחד יחד אין זה קביעות. ונראה לי דדוק' בברכת המוציא בעינן הסיבה או קביעות מקום, אבל בברכת המזון אע"פ שלא היסבו ולא קבעו מקום אחד מברך ברכת המזון לכולן, דהא אמרי' בפרק דלקמ' שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אילו את אילו הרי אילו מצטרפות לזימון, ובגמ' אמרי' שהשמש מצרפן, אע"פ שאין אילו רואין את אילו הרי אילו מצטרפות לזימון, אע"פ שלא אכלו יחד, ואמרי' נמי שלשה שבאו משלשה חבורות מצטרפין לזימון, אע"פ שלא אכלו ביחד, ואמרי' נמי אמ' רבנאי אמ' שמואל שלשה שישבו לאכל אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק, וזו הישיבה בלא קביעות מקום היא דאי אמרי' ניזיל וניכול נהמא בדוך פלן אם כן היינו בריית' דלעיל ומאי אצטריך שמואל למימ', אלא לאו ש"מ אע"ג דלא קבעו מקום שאע"פ שלגבי ברכת המוציא אינן מצטרפין לגבי ברכת המזון מצטרפי.
כי נח נפשיה דרב סליקו כול' עלמ' בתריה, כי הדרי אתו אמרי ניזיל ניכול לחמא על נהר אנק. ה"ג כי מטו התם יתבי וקמיבעי' להו כול'. פי' והיו שואלין אם יכול האחד לברך המוציא לכולן אם לאו. ויש ספרים שכת' בהן בתר דכריכו ריפתא יתבי וקא מיבעי' להו כול'. וטעות גדולה, דאם כן משמ' שעל ברכת המזון היו שואלין, וכבר ביארתי דברכת המזון לא בעיא לא הסיבה ולא קביעות מקום. ותו אמאי מיבעיא להו בתר דכריכו, ובברכת המוצי' קמי דכריכו לא קא מיבעיא להו, אלא ודאי הכי גרסי' בתר דיתבי קא מיבעיא ובברכת המוציא מיבעיא להו. והאי דאמרי ברכת מזונא לא ידענא, זו היא ברכת המוציא שעושין על הסעודה, כמו שמתפרש בתוך המזון ולאחר המזו' דמתני' שהיא ברכת סעודה ולא ברכת המזון.
<h2>דף מג.</h2>
אמ' רב לא שנו אלא פת דבעיא הסיבה, אבל יין לא בעי הסיבה. ור' יוח' אמ' אף יין נמי בעי הסיבה, ואיכ' דאמ' אמ' רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסיבה, אבל יין לא מהניא ליה הסיב'. ור' יוח' אמ' אף יין נמי מהניא ליה הסיב'. וקיימ' לן רב ור' יוח' הל' כר' יוח', דיין נמי בעי הסיבה ומהני ליה הסיבה, שאם היסבו אחד מברך לכולן בורא פרי הגפן, ואם לא היסבו כל אחד מברך בורא פרי הגפן לעצמו.
מתני'. בא להן יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, לאחר המזון אחד מברך לכולן והוא או' על המגמר, אע"פ שאין מביאין את המגמר אלא לאחר סעודה. שאלו את בן זומא מפני מה אמרו בא להן יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו, לפי שאין בית הבליעה פנוי. אין לב המסובין על המברך אלא לבלוע. אמ' ר' חייא בר אשי אמ' רב כל הנוטל ידיו באחרונה תחילה הוא מזומן לברכה. רב ור' חייא הוו יתבי בסעודתא, אמ' ליה ר' לרב קום משי ידך, חזייה ר' חייא דהוה קא מירתת, אמ' ליה בר פחתי, הרי את מזומן לברכת המזון קאמ' לך.
אמ' ליה ר' זירא לר' ירמיה מאימתי מברכין על הריח משתעלה תמרתו. פי' על הריח של מגמ'. אמ' ליה והא לא אורח ולטעמיך המוציא לחם מן הארץ דמברכינן מי קאכיל, אלא בעי למיכל הכא נמי בעי למירח. אמ' ר' חייא בריה דרבה בר נחמני על כל המגמרות כולן מברכי' עליהן בורא עצי בשמים, חוץ ממוסק שמברכי' עליו בור' מיני בשמים, הואיל ומין חיה הוא. מיתיבי, אין מברכין בורא עצי בשמי' אלא על אפרסמון של בית קיסר ושל בית ר'. לאו דווק' נקט, אלא שאינו מצוי אלא בבית מלכים ובבעלי גדולה. ועל ההדס שבכל מקום. והוא הדין לכל הדומין להן, שהעץ עצמו קיים ומריח בו, לאפוקי מגמר שנשרף שאין מברכין עליו (אלא) בורא עצי בשמים אלא בורא מיני בשמי'. תיובתא.
אמ' ליה רב חסד' לרב יוסף האי משחא דאפרסמא מאי מברכין עליה, אמ' ליה הכי אמ' ר' יוח' בורא שמן ערב. אמ' רב אדא בר אהבה האי כשרתא מברכין עליה בורא עצי בשמים. פי' קושטו בלע'. אבל משחא כבישא לא. פי' שמן שהקושטו טמון בו והשמן מריח מן הבושם שבתוכו לא, הואיל ואינו נראה לעין אלא השמן. ורב כהנ' אמ' אפי' משחא כבישא, אבל משחא טחינא לא. פי' שמן שטחנו בו כשרתא. ונהרדעי אמרי אפי' משחא טחינא. [מג, ב] אמ' רב גידל אמ' רב האי סימלק מברכין עליהן בורא מיני בשמים. אמ' רב חננא הני חילפי דימא מברכין עליהו בורא עצי בשמים, אמ' מר זוטרא מאי קראה והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ. אמ' רב משרשיא האי נרקיס, פי' חבצלת. דגנוניתא מברכין עליו בור' עצי בשמים, דדוברא בורא עשבי בשמים. אמ' רב ששת האי סיגלי מברכין עליהן בורא עשבי בשמים. פי' ויאולי בלע'. מספקא לי היכא מברכי' עצי בשמים, והיכא מברכין עשבי בשמים, ואיני יכול ליתן הפרש ביניהן. כלל אומר, כל דבר המסופק לו יברך בורא מיני בשמים. אמ' מר זוטרא האי מאן דמורח באטרוגא או בחבושא אומ' ברוך שנתן ריח טוב בפירות. אמ' רב יהוד' האי מאן דנפיק ביומי ניסן לדברא וחזא אילני דמלבלבי אומ' ברוך שלא חיסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתעדן בהן בני אדם. אמ' מר זוטרא בר טוביה מניין שמברכין על הריח, שנ', כל הנשמה תהלל יה. אי זהו דבר שהנשמה נהנית ממנו והגוף אינו נהנה ממנו הוי אומ' זה הריח.
<h2>דף מג:</h2>
ת"ר הביאו לו שמן והדס בית שמי אומ' מברכין על השמן ואחר כך מברך על ההדס. ובית הלל אומ' מברך על ההדס ואחר כך מברך על השמן. אמ' רבן גמליאל אני אכריע. פי' כבית שמי. שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו, הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו. אמ' ר' יוח' הל' כדברי המכריע. רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב איקא אייתו לקמיה שמן והדס, פתח רב פפא ובריך אהדס ברישא, אמ' ליה ולא סבר לה מר הל' כדברי המכריע, אמ' ליה הכי אמ' רבא הלכה כדברי בית הלל, ולא היא לשמוטי נפשיה הוא דעבד. פי' דהאי שמן לאו לעבר את הזוהמא הביאו, אלא להריח, דומיא דהדס. ומפני שאין ברכותיהן שוות, שעל שמן אפרסמון מברכין שמן ערב, ועל ההדס עצי בשמים, ואין אחד יוצא בברכתו של חבירו, פליגי בית שמי ובית הלל מי קודם. אבל אם באו לסוכו על ידים מזוהמות לעבר את הזוהמה אין מברכין עליו כלל, בין אם הוא שמן מבושם בין שמן אפרסמון, כדבענן למימ' לקמ' בשילהי אילו דברים. ת"ר, הביאו לפניהם שמן ויין. פי' יין שלאחר המזון. ואין זה כוס של ברכה, דכוס של ברכה לאחר שמן הוא בא. בית שמי אומ' אוחז שמן בימינו ויין בשמאלו, ומברך על השמן ואחר כך על היין. פי' ובחול שאין היין קבע ואין היין שלפני המזון פוטרו. ובית הלל או' אוחז יין בימינו ושמן בשמאלו, ומברך על היין ושותהו, ואחר כך מברך על השמן, וטחו בראש השמש. ואם היה שמש תלמיד חכם טחו בכותל, מפני שגניי לתלמיד חכם שיצא כשהוא מבושם לשוק.
ת"ר ששה דברי' גניי לתלמיד חכם. אל יצא כשהוא מבושם לשוק, ואל יצא יחיד בלילה, ואל יצא במנעלים המטולאין. פי' בימות החמה. ובטלאי על גבי טלאי, אבל בימות הגשמים לית לן בה. ואל יספר עם אשה בשוק, ואל יספר במסיב' של עמי הארץ ואל יכנס באחרונה לבית המדרש, ואל יהלך בקומה זקופה, ואל יפסיע פסיעה גסה, אל יספר עם אשה בשוק, אמ' רב חסד' ואפי' היא אשתו ואפי' היא בתו ואפילו היא אחותו, לפי שאין הכל בקיין בקרובותיו.
<h2>דף מד.</h2>
מתני'. הביאו לפניו מליח ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפילה לו. זה הכלל כל שהיא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. פי' מליח כל דבר מלוח. ומי איכ' מידי דמליח עיקר ופת טפילה, אמ' רב אחא בריה דרב עויא באוכלי פירות גינוסר. פי' פירות ארץ ים כנרת חשובין מן הפת.
מתני'. אכל תאנים וענבי' ורימונים מברך אחריהן שלש ברכות, דברי רבן גמליאל, וחכמ' אומ' ברכה אחת מעין שלש, ור' עקיבה או' אפי' אכל שלק והוא מזונו מברך אחריו שלש ברכות. והל' כרבים דיחיד ורבים הל' כרבים.
אמ' ר' יעקב בר אידי אמ' ר' חנינה כל שהוא מחמשת המינין, בתחילה מברך בורא מיני מזונו', ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. אמ' רבה בר מרי אמ' ר' יהוש' בן לוי כל שהוא מז' המינין, בתחילה מברך בורא פרי העץ, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. אמ' ליה אביי לרב דימי ברכה אחת מעין שלש מאי היא, אמ' ליה דחמשת המינין על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותי' רחם י"י אלהינו על ישראל עמך ועל עירך ועל היכלך ובנה ירושל' עירך במהרה בימינו ונחמינו בה כי אל טוב ומטיב אתה. דפירי על העץ ועל פרי העץ, דחמרא על הגפן ועל פרי הגפן. מיחתם מאי חתים, כי אתא רב דימי אמ' רב חתים בראש חודש מקדש ישראל וראשי חדשים. פי' ואע"ג דדמיא לתרתי. הכא מאי. מי חתמי בתרתי כי האי גוונא, כגון על הארץ ועל הפירות ולא הויא חתימה בשתים ממש, כדמפר' לה לקמ' בפרק שלשה שאכלו. רב חסדא אמ' על הארץ ועל הפירות ור' יוח' אמ' על הארץ ועל פירותיה, ולא פליגי הא לן והא להו. רב חסד' דמבבל על הארץ ועל הפירות, ר' יוח' דמארץ יש' על הארץ ועל פירותיה. פי' זו החתימה חותם בין על המחיה בין על היין בין על פירו' העץ. ועיין מה שכתבתי בתשובת ט"ו.
מתני'. השותה מים לצמאו אומ' שהכל נהיה בדברו, ר' טרפון אומ' בורא נפשו' רבות. לצמאו לאפוקי מאי, אמ' רב אידי בר אבין לאפוקי היכא [מה, א] דחנקתינהו אומצא. ר' טרפון אומ' כול', אמ' ליה רבה בר בר חנה לאביי היל' מאי, אמ' ליה פוק חזי מה עמא דבר. פי' שנהגו לברך תחילה שהכל, ולבסוף בורא נפשות.
<h2>דף מד:</h2>
אמ' רב יצחק בר אבדימי בשם רבינו על הביעה ועל הקופרא. פי' קופרא מיני בשר. בתחילה מברך שהכל נהיה בדברו, ולבסוף מברך בורא נפשות רבות וחסרונ' על כל מה שברא לחיות בהן נפש כל חי בא"י חי העולמים, אבל ירקא לא, ור' יצ' אמ' ואפי' ירקא אבל מיא לא, ורב פפא אמ' אפי' מיא, אמ' רב אשי אנא כי מדכרנא עבידנא ככולהו. מיתיבי, כל הטעון ברכה לאחריו טעון לפניו, ויש שטעון לפניו ואין טעון לאחריו. בשלמ' לרב יצחק בר אבדימי לאפוקי ירקא ולר' יצחק לאפוקי מיא, אלא לרב פפא לאפוקי מאי, לאפוקי מצות. שאין מברכין אחריהן. ולבני מערבא דמברכי בתר דמסלקי תפיליהו, בא"י אמ"ה אקב"ו לשמור חוקיו לאפוקי מאי, לאפוקי ריחני. פי' בשמים.
<h2>דף מה.</h2>
שלשה שאכלו כאחת חייב' לזמן. אכל דמיי, ומעשר ראשון שניטלה תרומתו, ומעשר שיני והקדש שנפדו, והשמש שאכל כזית והכותי, מזמנין עליהן. אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ומעשר שיני והקדש שלא נפדו, והשמש שאכל פחות מכזית, והנכרי, אין מזמנין עליהן. פי' חייבין להזדמן יחד לצרוף ברכה בלש' רבים, כגון נברך, ואע"ג דלא היסבו, אלא כל היכא דמיקלעו כאחת חייב' לזמן, כדכתבינן לעיל, ומשום הכי אכיל' השמש חשיבה קבע ומצטרף לזימון.
אמ' רב חנן בר רבה מניין לעונה אמן שלא יענה אלא כנגד המברך, שנ' ונרוממה שמו יחדו. אמ' ר' שמע' בן פזי מניין למתרגם שלא יגביה קולו אלא כנגד הקורא, שנ' משה ידבר והאלהים יעננו בקול, מה ת"ל בקול, בקולו של משה. תניא אידך, אין המתרגם רשיי להגביה קולו יותר מן הקורא, ואם אינו יכול להגביה קולו כנגד הקורא ינמיך הקור' קולו ויקרא.
איתמ', שנים שאכלו, פליגי בה רב ור' יוח', רב אמ' אם רצו לזמן מזמנין, ור' יוח' אמ' אם רצו לזמן אין מזמנין. וקיימ' לן רב ור' יוחנ' הלכה כר' יוח'. תניא, השמש שהיה משמש בפני שנים הרי זה אוכל עמהן, אע"פ שלא נתנו לו רשות. פי' ואין כאן גאוה, דניחא להו דמייתי להו לידי זימון. היה משמש בפני שלשה אינו אוכל עמהן אלא אם כן נתנו לו רשות.
<h2>דף מה:</h2>
תניא, נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן. נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין, משום פריצותא.
אמ' רב דימי בר יוסף אמ' רב שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהן לשוק קוראין לו ומזמנין עליו, אמ' אביי והוא דקרו ליה ועני. אמ' מר זוטרא לא אמרן אלא בתלתא, אבל בעשרה בענן עד דייתי, דכת' וירוממוהו בקהל עם. אמ' אביי, נקיטינן, שנים שאכלו מצוה לחלק. תניא נמי הכי שנים שאכלו מצוה לחלק. בד"א בזמן ששניהן סופרי', אבל אם היה אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא. מיהא שמעינן, דכל היכא דלא שייכא ברכת זימון מצוה לחלק ולברך כל אחד ואח' לעצמו. ואם כן, בני אדם שישבו ושתו ואכלו פירות, אע"ג דהיסבו ובירך אחד לכולן בורא פרי הגפן, כשמברכין לבסוף על הגפן אינמי על העץ, כל אחד מברך לעצמו. ומאי דתנן אחד מברך לכולן, בבורא פרי הגפן אמרינן ולא בעל הגפן, אך אם היה אחד סופר ואחד בור מברך סופר ובור יוצא.
אמ' רבא האי מילתא אמרי אנא ואיתמרא במערב' משמ' דר' זירא כוות', שלשה שאכלו וביקש אחד מהן לצאת, אחד מפסיק סעודת' לשנים. פי' אם גמרו השנים סעודתן ורוצין לזמן, דרך ארץ היא שיהא יחיד מפסיק סעודתו עד שיזמנו עליו עד הזן, דהיא ברכת הזימון, ועונה עמהן וחוזר לסעודתו. ואין שנים מפסיקין לאחד. מר בר יהוד' ומר בר רב אשי ורב אחא מדפתי אכלו נהמא בהדי הדדי, ולא הוה איניש גבייהו דהוה מופלג מחבריה לברוכי להו. אמרי, הא דתנן ג' שאכלו כאחת חייב' לזמן, הני מילי היכא דאיכא גדול, אנן כי הדדי אנן בריך כל חד וחד באנפי נפשיה. אתו לקמיה למרימר, אמ' להו ידי ברכה יצאתם, ידי זימון לא יצאתם, וכי תימה תיהדר ונזמן, אין זימון למפרע. בא ומצאן כשהן מברכין מה עונה אחריהן, רב זביד אמ' ברוך י"י המבורך, רב פפא אמ' אמן, ולא פליגי הא דאשכחינהו דקאמ' ברוך [וכו'] עונה אמן.
תני חדא, העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה, ותניא אידך הרי זה משובח, לא קשיא כאן בשאר ברכות הא בבונה ירושלם. פי' שהיא סוף ברכות של ברכת המזון הרי זה משובח, דברכת הטוב והמטיב ביבנה תיקנוה, ואין בה חתימה. והוא הדין נמי בסוף כל ברכותיו, כגון אחר גאל ישראל שחרית וערבית.
<h2>דף מו.</h2>
אמ' ר' יוח' משום ר' שמע' בן יוחי בעל הבית בוצע ואורח מברך, בעל הבית בוצע כדי שיבצע יפה, ואורח מברך כדי שיברך לבעל הבית. מאי מברך, יהי רצון שלא יבוש בעל הבית הזה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ר' מוסיף בה דברים, ויצלח מאד בכל נכסיו ויהיו נכסיו קרובין ומוצלחין לעיר ואל ישלוט שטן לא במעשה ידיו ולא במעשה ידינו ואל יזדקר לא לפניו ולא לפנינו שום חטא ועבירה ועון מעתה ועד עולם.
עד היכן ברכת הזימון, רב' נחמ' אמ' עד נברך, ורב ששת אמ' עד הזן. פי' אם הוצרך האחד להפסיק סעודתו לשנים שגמרו סעודתן וצריכין ללכת, עד היכן יפסיק סעודתו כדי להצטרף עמהן. אינמי אם יצא אחד מהן, דאמרן לעיל קורין לו ומזמנין עליו, עד היכן הוא צריך להצטרף עמהן. רב נחמ' אמ' עד נברך, עד ועד בכלל. כלומ' התוספת שמוסיפין בשלשה היא ברכת הזימון דגם ביחיד נמי איתה. ורב ששת אמ' עד הזן ועד בכלל. דנברך בלחוד לאו מילתא חשיבה היא, דתיקום בלחודה, אלא ברכתא אריכתא היא עד הזן, וקיימ' לן רב נחמן ורב ששת הל' כרב [ששת] באיסורי. ורבינו חננאל זצ"ל פסק כרב נחמן, ולא מסתבר. ובהלכו' גדולו' פוסק כרב ששת, וכך נראה לי. גם רבינו יצחק פסק כרב נחמן.
<h2>דף מו:</h2>
תניא, כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברו' חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחבירתה וברכה אחרונה שבקרית שמע. יש מהן שפותח בהן בברוך ואינו חותם בברוך. כגון ברכת הפירות וברכת המצות. ויש מהן שחותם בהן בברוך ואינו פותח בברוך. כגון ברכה הסמוכה לחברתה, שהרי כבר פתח בברכה ראשונה וברכה אחרונה שבקרית שמע. פי' כגון אמת ויציב ואמת ואמונה ואע"פ שקרית שמע מפסיק בנתים, אברכות דלפניה קאי, והויא לה סמוכה לחברתה. והטוב והמטיב פותח בברוך ואינו חותם בה בברוך. דלאו סמוכה לחבירתה היא, שאינה מברכת המזון אלא על קבורת הרוגי ביתר תיקנוה. ואפי' למאן דאמ' דאורית' היא, ומברכות ברכת הזן היא, והויא לה סמוכה לחבירתה, אפי' הכי פותח בה בברוך לפי שפתיחתה היא חתימתה, שכולה הודאה אחת היא ואין בה הפסק, ודומה לברכת הפירות והמצות, תניא מה הן אומ' בבית האבל הטוב והמטיב, ר' עקיב' אומ' דיין האמת. ותנא קמא, הטוב והמטיב אין, דיין אמת לא, אימ' אף הטוב והמטיב. מר זוטרא איקלע לבי רב אשי איתרע ביה מילתא, פתח ואמ' הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק שליט במעשיו לעשות בהם רצונו שאנחנו עמו ועבדיו ובכל אנו חייבין להודות לו ולברכו. וכן היל'.
להיכן הוא חוזר. פי' אותו שיצא לשוק עבור צרכיו, וקראו לו שיענה עמהן, ושמע עד הזן, כדאמ' רב ששת. אינמי שהיה אוכל ופסק סעודתו בעבור השנים שגמרו, שהיו צריכין לצאת, וענה עמהן ועמד עד הזן, כדאמ' רב ששת, ועכשיו הן צריכין לחזור ולבר' ברכת המזון, זה שהפסיק סעודתו בעבור השנים וזה שקדם ויצא לשוק מחמת צרכיו וכילה צרכיו וחוזר עכשיו לברך ברכת המזון, להיכן הוא חוזר. רב זביד משמיה דאביי אמ' חוזר לראש. שאע"פ ששמע ברכת הזן מאותן השנים, כיון שהפסיק וגמר סעודתו, אינמי עשה צרכיו, לא עלתה לו, אלא עוד חוזר מברכת הזן. ורבנן אמרי למקום שפסק, והיל' למקום שפסק. והוא שלא אכל פת אלא מיני פרפרת, אבל אם ודאי אכל פת צריך לברך הזן על הפת שחזר ואכל.
<h2>דף מז.</h2>
ת"ר אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים, ולא בידים מזוהמות. פי' במים אחרונים, חוץ מן המזומן לברכה. אלא בפתח הראוי למזוזה, כי הא דרבין ואביי הוו קאזלי באורחא, קדמיה חמריה דרבין לחמריה דאביי, איקפד אביי, אמ' מדקא סליק האי מרבנן למערבא גס דעתיה עליה, כי מטא לפתחא עכיב ליה, אמ' ליה ניעול מר ברישא, אמ' ליה עד השתא לאו מר אנא, אמ' ליה הכי אמ' ר' יוח' אין מכבדין אלא בפתח הראוי למזוזה. פי' ואביי דאיקפד נהי נמי דאין מכבדין בדרכים, שיאמר לו עבור לפנים, אבל מכל מקום יש לו לקטן להיזהר מאיליו שלא ילך לפני הגדול. והכי נמי אמרי' בפרק בהמה יוצאה, לוי ברי' דרב הונא בר חייא ורבה בר רב הונא הוו קאזלי באורחא, קדמיה חמריה דלוי לחמריה דרבה, חלשה דעתיה דרבה בר הונא, אמ' אימא מילתא כי היכי דתתייתב דעתיה, אמ' ליה חמור שעסקיו רעים כגון זה מהו לצאת בפרומיא בשבת כול'.
אמ' רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמ' דרב, אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום הבוצע. ת"ר, שנים ממתינין זה לזה בקערה, שלשה אין ממתינין זה לזה בקערה, והבוצע הוא פושט ידיו תחילה, ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו בתורה הרשות בידו. רבה בר בר חנא הוה עסיק ליה לבריה ברב דניאל בר קטינא, קדים וקא מתני לבריה אין הבוצע רשיי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונין. אבל למיעוט לא חיישי', שכל העונה אמן יותר מדיי אינו אלא טועה.
ת"ר, אין עונין אמן חטופה, ולא אמן קטופה, ולא אמן יתומה, ולא יזרוק ברכה מפיו. בן עזיי אומ' כל העונה אמן יתומה יהיו בניו יתומין, חטופה יתחטפו ימיו, קטופה יתקטפו ימיו, וכל המאריך מאריכין לו ימיו ושנותיו.
רב ושמו' הוו יתבי בסעודתא, על ואתא רב שימי בר חייא, הוה מסרהב למיכל. פי' היה ממהר לוכל, כדי להצטרף לזימון ויזמנו עליו. אמ' ליה רב מאי דעתך לאצטרופי בהדן, אנן כבר גמרי' לסעודתין. פי' קודם שבאתה, ואין אתה מחייבנו עוד בזימון. אמ' ליה שמואל אילו מייתו לן ארזליא וגוזליא מי לא אכלינן. מיהא שמעינן דאילו אמר הב נבריך, או שנטלו ידיהן במים אחרונים, שהן אסורין עוד לוכל ואין יכול אחר להצטרף עמהם. תלמידי דרב הוו יתבי בסעוד', על אתא רב, אמרו אתא לן גברא דמברך לן, אמ' להו מאי סבריתו גדול מברך, עיקר סעודה מברך. פי' אחד מאותן שהיו בתחילת ההיסב. והילכת' גדול מברך, אע"ג דאתא לבסוף. פי' ובלבד שיאכל כזית דגן.
פיס', אכל דמיי. הא לא חזי ליה. פי' והוה ליה מצוה הבאה בעבירה, וכת' ובוצע ברך נאץ י"י, ואמרי' הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה ובירך עליה אין זה מברך אלא מנאץ. כיון דאילו בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה, השתא נמי חזי ליה.
ומעשר ראשון שניטלה תרומתו, פשי', לא צריכ' כגון שהקדימו בשבלין, והפריש ממנו תרומת מעשר ולא הפריש ממנו תרומה גדולה, וכדר' אבהו דאמ' ר' אבהו מעש' ראשון שהקדימו בשבלין. פי' לוי שקדם את הכהן, ונטל מעשר ראשון בשבלין קודם שנטל כהן תרומה גדולה, והכהן היה לו ליטול תרומה תחילה אחד מנ', דרחמ' קרייה ראשית וכת' מלאתך ודמעך לא תאחר, נמצאת תרומה של כהן בתוך המעשר הזה אחד מחמשי' שבו, לבד מתרומת מעשר שעל הלוי להפריש ממעשרו. פטור מתרומה גדול'. שנ' והרמתם תרומת י"י מעשר מן המעשר. מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר. אמ' ליה רב פפא לאביי איהכי אפי' הקדימו בכרי נמי, אמ' ליה עלך אמ' קרא [מז, ב] מכל מעשרותיכם תרימו תרומת י"י. פי' גבי ואל הלוים תדבר כת' תרומת י"י, כל צד תרומה שבו. ומה ראית, האי אידגן והאי לא אידגן. פי' בשעה שנתמרח כבר נעשה דגן, וכיון דאיקרי דגן חלה עליו רשות כהן תחילה, דכת' דגנך תתן לו, אבל בשבלין לא אידגן ולא קדמה עליו רשות כהן.
<h2>דף מז:</h2>
ומעשר שני והקדש שנפדו. פשי', הכא במאי עסקי' שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, קמ"ל דאין חומש מעכב. והשמש שאכל כזית. מהו דתימא שמש לא קבע, קמ"ל שמש קבע.
והכותי מזמנין עליו, ואמאי לא יהא אלא עם הארץ, ואמ' מר אין מזמנין על עם הארץ בחבורה. אמ' אביי בכותי חבר. והשתא אמרי' בהכל שוחטין דלא זזו משם עד שעשאום גוים גמורין, ואין מזמנין עליהן.
ת"ר, אי זהו עם הארץ כל שאינו [קורא ק"ש שחרית וערבית, דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר כל שאינו] מניח תפילין בראשו. בן עזיי אומ' כל שאין לו ציצית בבגדו. ר' נתן אומ' כל שאינו לו מזוזה בפתחו, ר' נתן בר יוסף אומ' כל שיש לו בנים ואינו מגדלן בתורה, אחרים אומ' אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמ' זהו עם הארץ, והיל' כאחרים. רמי בר חמא לא אזמין עליה דרב מנשי' בר תחליפא, נח נפשיה דרמי בר חמא כשהוא ינוק, אמ' רבא לא נח נפשיה דרמי בר חמא אלא דלא אזמין עליה דרב מנשיא בר תחליפא, אמ' ליה והתניא אחרים אומ' אפי' קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמ', פי' שהיו נותנין טעם לדברי המשנה, והיו מתאספין יחד ועוסקין בכך, והיא דוגמת הגמרא שסידרו האמוראין, זהו עם הארץ. עני רב מנשיא בר תחליפא דמשמ' להו לרבנן וגמר שמעתא מפומייהו.
מתני'. נשים ועבדי' וקטנים אין מזמנין עליהן. פי' אע"ג דתנן בפ' מי שמתו דנשים ועבדים חייב' בברכת המזון. ואפי' אם תימצא לומ' חייבין דאוריית', אפי' הכי לא חשיבי לאצטרו' עם אנשים לזימון.
אמ' רב אסי קטן המוטל בעריסה מזמנין עליו, והתנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן, הוא דאמ' כר' יהוש' בן לוי, דאמ' ר' יהושע בן לוי אע"פ שאמרו קטנים אין מזמנין עליהן, אבל עושים אותן סניף לעשרה. פירש המורה כי אמ' רב אסי נמי לעשרה קאמ'. הנה סברת המורה הולכת שיש חילוק בין עשרה לשלשה, דבשלשה אין קטן מצטרף, כדתנן במתני', אבל בעשרה מצטרף, כר' יהושע בן לוי וכרבסי. ואינו נראה לי פתרון זה כלל, חדא דמזמנין סתם משמע ואפי' בשלשה, ומתנית' נמי דתנן אין מזמנין עליהן אפילו בעשרה, משמ' דזימון משמ' בין בשלשה בין בעשרה, כדתנן לקמן כיצד מזמני' בשלשה או' נברך, בשלשה והוא אומ' ברכו, בעשרה או' נברך אלהינו כוליה. אלמא בין שלשה בין עשרה יקרא זימון. ותו, דבהדיא אמרי' בירושל' על מילתיה דר' יהוש' בן לוי, ר' ברכיה אמ' ר' יעקב בר זבדי בעו קמי ר' סימון כמה דתימ' תמן עושין אותו סניף עשרה (ימג) [ומר] אוף הכא עושין אותו סניף לשלשה, מה אם תמן שאמ' את השם עושין אותו סניף, כאן שאין אומ' את השם לא כל שכן. אלמא אמ' ר' יהוש' בן לוי עשרה לאו למעוטי שלשה אלא אפי' לעשרה קאמ' וכל שכן לשלשה, ובהל' נמי אמרן לעיל, גבי אחד שיצא לשוק קורין לו ומזמני עליו, דווקא בשלשה דליכא שם, אבל עשרה דאיכא שם בענן עד דניתי, אלמא עשרה חמירי משלשה. וכך נראה לי פתרון דברי ר' יהושע, אע"פ שאמרו קטנין אין מזמנין עליהן, הני מילי לעשותן עיקר כמו הגדולים, שאם היו רובן קטנים אין מזמנין עליהן, אבל סניף עושין אותן, שאנו מצרפין קטן אחד אפי' לעשרה דאיכא שם וכל שכן לשלשה. ורב אסי נמי דאמ' מזמנין עליו כר' יהוש' בן לוי קאמ', שעושין הקטן סניף לשלשה. ומתני' דתני אין מזמנין עליהן זהו שלא נעשה אותם עיקר, שאם היו שנים ואחד גדול אין מזמנין עליהן, אבל אם היה אחד קטן עושין אותו סניף לשלשה.
אמ' ר' יהוש' בן לוי תשעה ועבד מצטרפין, אמ' רב הונא תשעה וארון מצטרפין, אמ' רב אמי תשעה ושבת מצטרפין. אמ' רב הונא תשעה ונראין כעשרה מצטרפי, אמרי לה דמיכנפי כנופי ואמרי לה דמיבדרי בדורי. אמ' רב אמי שני תלמי' חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין. פי' ההלכה מצטרפת להיות שלישית. אמ' ר' יוחנן קטן פורח מזמנין עליו. פי' שהביא סמנין ולא בא לכלל שניו. ואסיק תלמודא [מח, א] לית היל' ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמ' רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. פי' אע"ג דקטן לא מיחייב בברכת המזון, כדפרשי' בפרק מי שמתו, אפי' הכי מצטרף לזימון משום דברכת הזימון מדרבנן. ונראה לי שגם רב נחמן על ידי סניף קאמ', ומתני' דקאמ' אין מזמנין עליהן, דמשמ' אע"פ שיודעין הוא לעשותן עיקר אם היו שנים קטנים ואחד גדול, אבל סניף עושין, כדמפרש במילתיה דרב אסי. וראיתי כתוב משם רבינו יצח' מדנפיר, דווק' בעשרה, אבל בשלשה אפי' יודע אין מזמנין כל עיקר הקטן בשלשה, כדתנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין כול', שזה אינו מיושב לומר דרב נחמן מיירי אפי' בזימון של שלש' ומוקי למתני' בשאינו יודע למי מברכין, שאם כן היתה חסירה הרבה, דקטנים משמע כל קטנים. הנה סברת רבינו יצחק הולכת כסבר' המור', שיש חילוק בין שלשה לעשרה. ואינו נראה לי, כדכתבית לעיל, ותירוץ, מתני' לעשותן עיקר ואלה לעשותן סניף. ויש גאונים שכתבו דהאי דמכשרי קטן היודע למי מברכין, דווק' כשנכנס לכלל י"ג שנים. ואינו נראה לי, דקטן סתם משמ' אפי' כל דהו, וכך כתב רבינו יצחק פאסי זצ"ל. וכשאומ' ולית היל' ככל [הני] שמעתת' סותר קטן המוטל בעריסה, ותשעה ועבד, ותשעה וארון, ותשעה ושבת, ותשעה נראין כעשרה, ושני תלמידי חכמ' המחדדין זה את זה בהלכה, דלא עבדי' עובדא כחד מיניהו, וסתר נמי קטן פורח, למימרא דלא בענן עד דהוא פורח אלא לבד אם ידע למי מברכין עליו ואפי' בן שש. ומצאתי כתוב בשם רבינו תם זצ"ל דבעשרה אפילו קטן המוטל בעריסה, דלא קאי לית היל' אדר' יהושע בן לוי, משום דאפסקיה מילי טובא ובתנו רבנן בגמר'. ואינו נראה לי דבר זה, אלא אכוליה קאי, מדקאמ' ככל הני שמעתתא, אדרבה, בירושל' גרסי הא דאתמר עושין אותו סניף בברכת המזון, אבל קרית שמע ותפיל' אין עושין אותו סניף עד שיביא שתי שערות, פי' דאין פורסין על שמע פחות מעשרה.
<h2>דף מח.</h2>
אמ' רב יהוד' בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, תשעה שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין. כתב רבינו יצחק פאסי ורבינו האיי ורבינו תם זצ"ל, דדוקא לעשרה מצטרף, אבל לשלשה עד שיאכל כזית דגן. עיין בערך ג' של ספר המכריע, שהוכחתי גם אני דווק' לעשרה אבל לשלשה עד שיאכ' כזית דגן. אמ' ר' זירא בעאי מיניה מרב יהודה שמנה מאי שבעה מאי, אמ' לי לא שנא, ששה לא בעאי מיניה, אמ' ליה אביי שפיר עבדת דלא איבעי' לך, התם טע' מאי משו' דאיכא רובה, הכי נמי איכא רובא. ולא היא, רובה דמינכר בענן.
<h2>דף מח:</h2>
אמ' רב הונא בר יהודה משמיה דרבה היל' אפי' לא טיבל עמהן אלא בציר, ולא אכל אלא גרוגרת, ולא שתה אלא כוס אחד, הרי זה מצטרף. פי' לעשרה. ולהוציא רבים ידי חובתן. פי' לברך הוא ברכת המזון אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן, בין בעשרה בין בשלשה. והיכא דאכיל כזית דגן, אע"ג דכולהו אכלו טובא מפיק להו, ואע"ג דכזית דגן לא מיחייב אלא מדרבנן, כיוון דגברא בר חיובא הוא ואכל נמי שיעורא דרבנן ראוי להוציאן. ולא דמי לבן מברך לאביו, דלאו בר חיובא הוא. וכך כתב גם המורה, אבל בעל הלכות גדולות כתב דלא מפיק אלא מאן דאכל כזית או כביצה, ודברי המורה נראין לי.
אמ' רב נחמ' משה תיקן להן ליש' ברכת הזן, בשעה שירד להן המן. יהושע תיקן להן ברכת הארץ, דוד ושלמה תיקנו להם בונה ירושלים, דוד תיקן להם על ישר' עמך ועל ירושלם עירך, שלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש, הטוב והמטיב ביבנה תיקנוה. אמ' רב מתנה אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תיקנו הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו, והמטיב שניתנו לקבורה.
ת"ר, סדר ברכת המזון כך היא: ראשונה ברכת הזן, שנייה ברכת הארץ, שלישית בונה ירושלם, רביעי' הטוב והמטיב. ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע. בעל הלכות גדולות ורבינו חננאל ורבינו יצחק פאסי זצ"ל מפרשין שמתחיל בנחמינו ומסיים מנחם ישר' ובונה ירושלם, אבל המורה פירש בניין ירושלם קרי נחמה כל היכי דמתחיל בין רחם בין נחמינו. ואינו נראה לי, דהא זמני טובא מדכר בונה ירושלם בהליכתן ואינו קורא לה ברכת נחמה, ש"מ דהכא דווק' קאמ' שיזכיר נחמה בשבת, שמתוך שבשבת הוא מעין העולם הבא ליש' אנו מזכירין שינחמינו השם בנחמת ירושלם, שתה' מנוחתינו שלימה.
תניא, ר' אליעזר אומ' כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה, ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות דוד בבונה ירושלם לא יצא ידי חובתו, נחום הזקן אומ' צריך שיזכיר בה ברית, ר' יוסי אומ' צריך שיזכיר בה תורה, פלימו אומ' צריך שיקדים ברית לתורה, שזו ניתנה בג' בריתות וזו ניתנה בי"ג בריתות. פי' תורה ניתנה בג' בריתות, בג' מקומות ניתנה תורה ליש': בהר סיני, באהל מוע', בהר גריזים. ובכל אחד ואחד נכרת ברית, כדתנן בסוטה, ומילה ניתנה בי"ג בריתות בפרשת מילה שניתנה לאברהם כתובין. ר' אבא או' צריך שיאמר הודאה תחילה וסוף, והפוחת אל יפחות מאחת, והפוחת מאחת הרי זה מגונה, וכל החותם מנחיל ארצות בברכת הארץ ומושיע יש' בבונה ירושלם הרי זה בור.
<h2>דף מט.</h2>
ת"ר, מהו חותם בונה ירושל', ר' יוסי או' אף מושיע יש' ובונה ירושלם. רבה בר הונא איקלע לבי ריש גלותא, פתח בחד וסיים בתרתי. פי' כשהתחיל הברכ' לא אמ' רחם י"י אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלם עירך, אלא אחת מהן אמ', וכשחתם חתם (חתם) בשתים, מושי' ישראל ובונה ירושלים. אמ' רב חסדא רבותא למיחתם תרתי, והתניא ר' אומ' אין חותמין בשתים, מאי הוי עלה אמ' רב ששת פתח בעל ישראל עמך חותם מושיע יש', פתח בעל ירושלים עירך חותם בונה ירושלם. פי' כדבעינן חתימה מעין פתיחה. רב נחמן אמ' אפי' פתח בעל ישר' עמך חותם בונה ירושל'. פי' דבונה ירושלם תשועת ישר' היא, דכת' בונה ירושלם י"י נדחי ישראל יכנס. וכן היל'.
גופה, ר' אומ' אין חותמין בשתים. פי' שדומה כעושה מצות חבילות. איתיביה לוי לר' על הארץ ועל המזון, ארץ דעבדה מזון על הארץ ועל הפירות, ארץ דעבדה פירות. מקדש יש' והזמנים. יש' הוא דמקדשי לזמנים. מקדש יש' וראשי חדשים, יש' הוא דמקדשי ראשי חדשים. מקדש השבת וישראל וראשי חדשים. אמ' ליה חוץ מזו ומאי שנא חדא היא. פי' קדושת שבת ויש' חדא היא, שאילולי שקידש את ישראל לא קידש את השבת. אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנן הטוב והמטיב צריכה מלכות, מאי קמ"ל דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה. הא אמרה ר' יוח' חדא זמנא, אמ' ר' זירא לומר שצריכה שתי מלכיות, חדא דידה וחדא דבונה ירושלם. איהכי ניבעי נמי תלת, חדא דברכת הארץ, אלא ברכת הארץ מאי טע' משום דהוה לה ברכה הסמוכה לחברתה, ובדין הוא דאפי' בונה ירושל' נמי לא תיבעי, משו' דהוה לה ברכה הסמוכה לחברתה, אלא משום דאמ' מלכות בית דוד לאו אורח ארע', דלא לימא מלכות שמים. ובדידה לא מצא אמ', משום דהויא ברכ' הסמוכ' לחברתה ומשלם לה בהטוב והמטיב. רב פפא אמ' לומ' שצריכה ב' מלכיות בר מדידה. דאיידי דאמ' בונה ירושל' אמ' נמי משום ברכת הארץ. וכן הלכ', דאמ' בא"י אמ"ה אלהי אברהם אבינו מלכינו קדושינו קדוש יעקב המלך הטוב והמטיב לכל.
יתיב ר' זירא אחוריה דרב גידל ויתיב וקאמ', טעה ולא הזכיר של שבת או' ברוך שנתן [שבת] מנוחה לעמו יש' לאות ולברית בא"י מקדש השבת. פי' ברכה שלימה צריך שיאמר בין בפתיחה בין בחתימה, אלא שכן דרך התלמוד לקצר ולומר ברוך בלבד. אמ' ליה מאן אמרה רב. ותו יתיב וקאמ', טעה ולא הזכיר של ראש חודש אומ' ברוך אשר נתן ראשי חדשים לעמו יש' לזיכון, ולא חתם. ותו יתיב וקאמ' טעה ולא הזכיר של יום טוב או' ברוך שנתן ימים טובי' ליש' לשמחה ולששון ברוך מקדש ישר' והזמנים. אמ' ליה מאן אמרה אמ' ליה רב.
<h2>דף מט:</h2>
גידול בר מניומי הוה יתיב קמיה דרב נחמן, ויתיב וקאמר טעה ולא הזכיר שבת או יום טוב חוזר לראש, והאמ' רב הונא משמ' דרב טעה ולא הזכיר של שבת או' ברוך שנתן שבתות וכול'. אמ' ליה הכי אמ' רב מנשיא בר תחליפ' משמ' דרב, לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב. אלא חתם בונה ירושלם ונזכר, או' ברוך שנתן כול'. אבל אם פתח בהטוב והמטיב כיון שגמר ברכת המזון חוזר לראש ועושה ברכת המזון כולה. — אמ' רב אידי בר אבין משמ' דרב עמרם אמ' רב נחמ' אמ' שמואל, טעה ולא הזכיר של ראש חודש בתפילה מחזירין אותו, בברכת המזון אין מחזירין אותו. אמ' ליה רב אידי בר אבין לרב עמרם מאי שנא הכא ומאי שנא הכא, אמ' ליה אף לדידי קשיא לי, ושאילתיה לרב נחמ', ואמ' לי סברא היא, בתפילה לא מצי פטר נפשיה, בברכת מזון מצי פטר נפשיה. פי' לא יאכל ולא יברך, אבל התפילה חובה עליו להתפלל. אלא מעתה שבתות וימים טובים נמי דלא סגי דלא אכיל, הכי נמי דאי טעי הדר. פי' התינח ראש חודש, דאע"ג דאסור להתענות בו, כדתנן בתעניות אין גוזרין תעניות בראש' חדשים, מכל מקום יכול להעביר עצמו במיני פרפריות שאין שם ברכת המזון, אלא שבת ויום טוב, דחייב אדם לקבוע סעודתו. הכי נמי דאי טעה הדר. אמ' ליה אין, דאמ' ר' שילה אמ' רב טעה חוזר לראש. פי' היכא דפתח בהטוב והמטיב, כדאמרן לעיל.
מתני'. עד כמה מזמנין עד כזית ר' יהוד' אומ' עד כביצה. פי' כמה יאכל עמהן ויתחייב בזימון להצטר' עמהן עד כזית, ובציר מהכי לא חשיבה אכילה לאצטרופי לזימון, וממילא שמעינן מדלגבי זימון לא חשיבה אכילה גם לברך ברכת המזון הוא לבדו אם אכל פחות מכשיעור אינו חייב לברך. ואע"ג דאשמעי' תנא לעיל גבי שמש שאם אכל פחות מכזית אין מזמנין עליו, אצטריך נמי לאשמועי' לכל אדם, כדי שלא לחלק בין שמש לשאר בני אדם, כדמפרש בגמ'. ועוד, להשמיענו מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה שנא אותו עוד בסיפא. כתב בעל הלכות גדולות אע"ג דר' מאיר ור' יהוד' הלכ' כר' יהודה, הכא הל' כר' מאיר דקאי ר' יוח' בשיטתיה, דאמ' ר' חייא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מלוח ובירך עליו תחילה וסוף. ורבינו חננאל כתב גם הוא וקיימ' לן בהא כר' מאיר, מדפסיק ר' יוח' כוותיה, דאמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוח' ולהוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן, ואילולא שהאוכל כזית דגן חייב לברך, לא היה מוציא רבים ידי חובתן, דקיימ' לן כל שאינו מחויב בדבר אינו מצוי' הרבים ידי חובתן.
מתני'. כיצד מזמנין בשלשה או' נברך, בשלשה והוא או' ברכו. בעשרה אומ' נברך אלהינו, בעשרה והוא אומ' ברכו אלהינו, אחד עשרה ואחד עשר ריבוא. במאה או' נברך לי"י אלהינו ישר', במאה והוא או' ברכו. באלף הוא או' נברך י"י אלהינו אלהי ישראל, באלף והוא או' ברכו. בריבוא או' נברך י"י אלהינו אלהי ישר' יושב הכרובים, בריבוא והוא או' ברכו. כעיניין שהוא מברך כך עונין אחריו ברוך י"י אלהינו אלהי ישר' יושב הכרובים על המזון שאכלנו. ר' יוסי הגלילי אומ' לפי רוב הקהל מברכין, שנ' במקהלות ברכו אלהים. ר' עקיבה אומ' מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובין ואחד מועטין או' ברכו את י"י, ר' ישמעאל או' ברכו את י"י המבורך. אמ' שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל. פי' בברכת המזון, שגם בשלשה והוא יאמר נברך ולא ברכו.
תנן בשלשה והוא או' ברכו אימ' [נ, א] אף ברכו אמ' רב אדא בר אהבה אף אנן נמי תנינ' ששה נחלקין עד עשרה. אי אמרת בשלמ' נברך עדיף משום הכי נחלקין, אלא אי אמרת ברכו עדיף אמאי נחלקין, אלא לאו ש"מ נברך עדיף ש"מ. תניא נמי הכי, בין שאו' נברך בין שאו' ברכו אין תופשין אותו על כך, והנוקדנין תופשין אותו על כך. פירו' דייקנין תופשין אתו על שהוציא עצמו מן הכלל. ומברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם עם הארץ הוא. כיצד, אמ' ובטובו חיינו הרי זה תלמיד חכם, מטובו חיינו הרי זה בור. פי' דמשמ' שלא נתנו לו אלא מקצת מן הטובה. — תניא ר' אומ', חיינו הרי זה תלמיד חכם, חיין הרי זה בור. נהרבלאי מתני איפכא, ולית היל' כנהרבלאי. — אמ' ר' יוח' נברך שאכלנו משלו הרי זה תלמיד חכם, למי שאכלנו משלו הרי זה בור, מאי טע' דמיחזי כמן דמברך לבעל הבית. אמ' ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי אלא מעתה, למי שעשה לנו את כל הניסים הכי נמי, אמ' ליה התם מוכח' מילתא דקב"ה הוא דעבד ניסי. אמ' ר' יוח' נברך שאכלנו משלו הרי זה תלמ' חכם, על המזון שאכלנו הרי זה בור, דמשמ' דקא מברך למזון. אמ' רב הונא בריה דרב יהוש' לא אמרן אלא בתלתא, דלא מדכר שם, אבל בעשרה דמדכר שם מוכחא מילתא, כדתנן בעניין שהוא מברך הן עונין אחריו ברוך י"י אלהינו אלהי ישר' יושב הכרוב' על המזון שאכלנו.
<h2>דף נ.</h2>
פיס', אחד עשרה ואחד עשר ריבוא כול'. הא גופה קשיא אמרת אחד עשרה, ואחד עשר ריבוא, אלמא כהדדי נינהו, והדר אמרת במאה הוא אומ' באלף הוא אומ' כול', אמ' רב יוסי לא קשיא הא ר' יוסי הגלילי הא ר' עקיב'. פי' כדקתני פלוגתיהו בסיפא, דר' יוסי הגלילי אומ' לפי רוב הקהל מברכין, אלמא יש חילוק בין מועטין למרובין, ור' עקיב' או' מה מצינו בבית הכנסת שאין חילוק בין מועטין למרובין משהגיעו לכלל עשרה, אף ברכת הזימון נמי אין חילוק בין מועטין למרובין, אם כן רישא ר' עקיב' וסיפא ר' יוסי הגלילי. אמ' רב' הל' כר' עקיב'. דאין חילוק בין מועטין למרובין משהגיעו לכלל עשרה. — רבינא ורב חמא בר בזנא איקלעו לבי ריש גלותא, הוה קא מהדר רב חמא בר ביזנא אבי מאה, אמ' ליה רבינא למה לך להדורי הא נהוג עלמ' כר' עקיב'. אמ' רבה תוספאה הני בי תלתא דכריכי ריפתא בהדי הדדי, וקדם חד מיניהו ובריך והדר אזמין בהדיהו, אינהו נפקי בזימון דידיה. פי' אע"פ שכבר הוא לבדו בירך, ואחרי כן כשבא ומצטרף עמהן הם יוצאין ידי חובתן מאותו הזימון שעושין עמו, שהרי מתחילה כשאכלו יחד נתחייבו שלשתן לזמן, ואיהו בזימון דידהו לא נפיק, מאי טע' אין זימון למפרע, והוא כבר בירך.
פיס', אמ' ר' עקיב' מה מצינו כול'. פי' פליג ר' עקיב' אתנא קמא דאמ' בעשרה והוא או' ברכו, דמשמ' דווק' בעשרה והוא, אבל בעשרה אל יאמר ברכו, והרי בבית הכנסת דבעשרה או' ברכו את י"י. ומשום הכי לא אמ' ר' עקיב' היינו תנא קמא, ואע"ג דאוקימ' רישא ר' עקיב', דווק' לאחד עשרה ואחד עשר ריבו', אבל לא לעניין ברכו.
ר' ישמע' או' ברכו את י"י המבורך. רפרם בר פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גובר, קם קרא בסיפרא אמ' ברכו את י"י ולא אמ' המבורך. אווש כול' עלמא המבורך, אמ' רבא פתיא אוכמא בהדי פלוגתא דסבי למה לך, הא נהוג עלמ' כר' ישמעאל דאמ' המבורך. ירושל', שמואל אמ' אני איני מוציא עצמי מן הכלל התיבון הרי הקורא בתורה או' ברכו, אמ' ר' אבין מכיון דהוא או' המבורך אף הוא אינו מוצי' עצמו מן הכלל.
מתני'. שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק, וכן ארבעה וכן חמשה, ששה נחלקין עד עשרה ועשרה אינן נחלקין עד עשרים. פי' ג' או ד' או ה' אינן רשיין ליחלק דכולהו איחייבי להן בזימון, ששה נחלקין דאיכא כדי זימון לכאן וכדי זימון לכאן עד עשר', אבל עשרה אינן נחלקין דמיחייבי להו בזימון הזכרת השם עד שיהיו עשרים אז הם נחלקין לשתי חבורות אם ירצו. הא תנינ' חדא זמנא, שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. לא נצרכה אלא לכדר' אבא אמ' שמואל, דאמ' ר' אבא אמ' שמו' שלשה שישבו לוכל, אע"פ שכל אחד ואחד אוכל בפני עצמו, אינן רשיין ליחלק. אינמי כדרב הונא, דאמ' רב הונא שלשה שבאו מג' כיתות אינן רשיין ליחלק.
אמ' רב חסדא והוא שבאו מג' חבורות שלג' ג' בני אדם. פי' שכל החבורות נתחייבו בזימון ועמד אחד מכל חבורה וחבורה ונצטרפו שלשה לחבורה אחת חייבין לזמן ואינן רשאין לחלק שכבר הוקבעו, ואפי' לא אכלו אילו השלשה משנצטרפו יחד וגמרו סעודתן עם הראשונים.
<h2>דף נ:</h2>
אמ' רבא לא אמרן אלא דלא אזמין עליהו במקומן. פי' שהפורשין האילו הוצרכו לצאת בשוק קודם שגמרו סעודתן החבורות ונשאר בכל החבורה כדי זימון, כגון שהיו ד' בכל חבורה. אבל אזמין עליהו במקומן, כגון שגמרו החבורות את סעודתן ונצטרפו אילו עמהן לזמן, כדאמרן לעיל, קורין לו ומזמנין עליו ובירכו החבורות, ואילו לא היו שם אלא בזימון ועכשיו הם באין לברך, לא מזמני. דפרח מיניהו חובת זימון.
מתני'. שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אילו את אילו הרי אילו מצטרפות לזימון, ואם לאו אילו מזמנין לעצמן ואילו מזמנין לעצמן. תנא, אם היה שמש ביניהן שמש מצרפן. פי' אע"פ שאין רואין אילו את אילו, כגון שיש יריעה ביניהן פרוסה, אם יש שמש ביניהן שמשמש לשניהן, מצטרפין.
מתני'. אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים דברי ר' אליעז', וחכמים אומ' מברכין. ת"ר, יין כל זמן שלא נתנו לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים. פי' לפי שהיה יינם חזק מאד ואין ראוי לשתייה בלא מים, הילכך אכתי לא אשתני לעילויא, ולא זז מברכתו הראשונה, והרי הוא כענבים וברכתו בורא פרי העץ, ונוטלין ממנו לידים, דשם מים עליו ומי פירות מיקרו. ומשנתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים. דשם יין עליו, ואין נטילה אלא במים. דברי ר' אליעזר, וחכמ' או' בין כך ובין כך מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנה לידים. וקיימ' לן יחיד ורבים הל' כרבים. אמ' ר' יוסי ביר' חנינ' מודין חכמ' לר' אליעזר בכוס של ברכה, שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים, משום דבעינן מצוה מן המובחר.
ת"ר, ארבעה דברים נאמרו בפת: אין מניחין בשר חי על הפת. שלא תימאס. ואין מעבירין כוס מלא על הפת. שמא תישפך עליו ותימאס. ואין סומכין את הקערה בפת. שמא תשפך ותמאס. ואין מזרקין את הפת. משום בזיון. — אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי ואכלי תמרי ורימני, זריק ליה אמימר לרב אשי רימונא אמ' ליה והתניא אין מזרקין את האוכלי', אמ' ליה כי תניא ההיא בפת. והתניא כשם שאין מזרקין [את הפת] כך אין מזרקין את האוכלין, כי תניא ההיא במדי דמימאיס. פי' שמתמעך ונמאס בזריקתו, כגון תאנים שבושלו כל צורכן, וכן תותין.
ת"ר, ממשיכין יין בצינורו' לקראת חתן ולקראת כלה, וזורקין לפניהן קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים. פי' שהן נמאסין מן הטיט. אבל לא חתיכות ולא גלוסקאות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. שאף בימות החמה הן נמאסין בזריקתן.
אמ' רב יהודה שכח והכניס אוכלין לתוך פיו. פי' ולא בירך עליהן. תני חדא מסלקן לצדדין, ותניא אידך פולטן ומברך, ותניא אידך בולען. לא קשיא, הא דאמ' בולען במיא. פי' שאי איפשר לפולטן מפני שמפסידן. ואי קשיא, ומשום דמאיסי וכדי שלא יאבד מלא לוגמין מים התירו לו ליהנות בלא ברכה. יש לתרץ, משעה ששם האוכלין לתוך פיו בטלו ונמאסו ברוק פיו, ואין בהן משום אסור ליהנות בלא ברכה, כיון דבטלו מהוייתן. והא דאמ' פולטן במידי דלא מאיס והא דאמ' מסלקן לצד אחר במידי דמימאיס ומידי דלא מאיס נמי ניסלקיה לצד אחר וניבריך, תני ר' יצחק קטוספאה קמיה דר' יוסי ביר' חנינ', משו' ימלא פי תהילתך.
<h2>דף נא.</h2>
בעו מיניה מרב חסדא, אכל ושכח ולא בירך מהו שיחזור ויברך, אמ' ליה מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיסרח יותר. אמ' רבינ' הילכך אפי' גמר סעודתו נמי מברך המוציא על מה שאכל. פי' הלכך, כיון דאם נזכר באמצע יכול לברך, אף אם גמר סעודתו נמי יכול לברך. כדתניא טבל ועלה, בעליית' או' בא"י אמ"ה אקב"ו על הטבילה. ולא היא, התם הוה ליה גברא דחוי מעיקרו ודחוי מעיקרו לא הוי דחוי. פי' ולכי מיתקין הדר בריך. אבל האי הוה ליה נראה ונדחה, וכל הנראה ונדחה אינו חוזר ונראה. פי' שמתחיל היה ראוי לברך, וכיון דגמר לוכל אידחי, והואיל ואידחי אידחי. וכן הלכה, שאין ראוי לברך על מה שאכל כבר. אמ' ר' יהושע בן לוי שלשה דברים שח לי מלאך המות, אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש. אלא אתה בעצמך תטול אותו ממקומו. ואל תטול ידיך ממי שלא נטל ידיו, ואל תעמוד לפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת שאני מרקד ביניהן וחרבי שלופה בידי ויש לי רשות לחבל. ואי פגע בהי מאי תקנתיה, אי איכא דירכא אחרינא למיזל ליזיל בה, ואי לא, אי איכא גודא ניקום אחוריה, ואי לא, ניהדר אפיה ונידחק כרעיה בארעא ולימ' יגער י"י בך השטן, עד דחלפי מיניה.
אמ' ר' זירא אמ' ר' אבהו ואמרי לה במתני' תנא, עשרה דברים נאמרו על כוס של ברכה: טעון הדחה, ושטיפה, חי, ומלא, עיטור, ועיטוף, מקבלו בשתי ידיו, ומחזירו בימין, ומגביהו מן הקרקע טפח, ונותן עיניו בו, ויש אומ' אף משגרו לאנשי ביתו (לאנשי ביתו) במתנה. אמ' ר' יוחנן אנו אין לנו אלא הדחה ושטיפה חי ומלא. תנא, הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ. אמ' ר' יוח' כל המברך על כוס של ברכה הקב"ה נותן לו נחלה בלא מצרים, שנא' ומלא ברכת י"י ים ודרום ירשה. עיטור, רב יהודה מעטרו בתלמידים, רב חסדא מעטרו בנטלי, חי אמ' רב ששת עד ברכת הארץ. פי' עד שישלים ברכת הזן. יהיה חי, משום דהיא עיקר ברכת הזימון, ומשמתחיל ברכת הארץ מוזגו במים, כדאמרן, מודין חכמים לר' אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים. — עיטוף, רב פפא מיעטף, ויתיב ובריך, רב אשי פריס סודרא ארישיה, ונוטלו בשתי ידיו אמ' רב אחא בר חיננא [דכתיב] שאו ידכם קדש וברכו את י"י, ונותנו לימינו. פי' אחר שנטלו בשתי ידיו נותנו לימין ומברך. אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן ראשנים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין, אמ' רב אשי השתא, ראשנים שאלו ולא איפשיט להו אנן נעביד לחומרא. שלא תסייע שמאל לימין בשע' הברכה. ומגביהו מן הקרקע טפח. אמ' ר' יוח' אמ' קרא כוס ישועות אשא ובשם י"י אקרא.
<h2>דף נא:</h2>
אמ' רב אסי אין מסיחין על כוס של ברכה. פי' אין מסיחין משאחזו עד שיברך. אמ' רב אסי אין מברכין על כוס של פורענות, מאי כוס פורענות, אמ' רב נחמ' בר יצחק כוס שיני. תניא נמי הכי השותה כפלים לא יברך, משום שנ' הכון לקראת אלהיך. ואי קשי', והא בפרק ערבי פסחים אמרי' כוס של ברכה מצטרף לטובה ואין מצטרף לרעה. יש לומר, התם רבא הוא דמתרץ הכי, דפליג אדרב אסי, ורב נחמן מתרץ התם ליל שמורים לילה המשומר ובא מן המזיקין, והכא קרי ליה כוס של פורענות אין מברכין עליו. ונותן עיניו בו, כי היכי דלא ניסח דעתיה מיניה. ומשגרו לאנשי ביתו במתנה, כי היכי דתתברך דביתהו. אמ' ר' אבהו ואמרי לה במתנית' תנא היה מהלך ואוכל ישב ומברך, היה מיסב על המיטה ואוכל יושב ומברך, עומד ואוכל ישב ומברך. והיל' בכולהו ישב ויברך.
אילו דברים שבין בית שמי ובין בית הלל בסעודה, בית שמי אומ' מברך על היום ואחר כך מברך על היין, ובית הלל אומ' מברך על היין ואחר כך מברך על היום. פי' אילו דברים שנחלקו בהלכות סעודה, בית שמי או' מברך על היום בקידוש שבתות וימים טובים ואחר כך מברך על היין. ת"ר, אילו דברים שבין בית שמי ובית הלל בסעודה, בית שמי או' מברך על היום ואחר כך מברך על היין, שהיום גורם ליין שיבא. פי' כוס זה לא בא אלא בשביל שבת לקידוש. ועוד, קדש היום ועדיין יין לא בא. פי' היום קדש משקבלו עליו או מצאת הכוכבים, ועדיין לא בא יין לשולחן, וכשם שקודם לכניסה כך קודם לברכה. ובית הלל או' מברך על היין ואחר כך מברך על היום, שהיין גורם לקדושה שתאמר. פי' שאם לא בא יין אין מקדשין, והמקדש על הפת גם הוא במקום יין וברכת הפת קודמת. ד"א, ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, והיל' כבית הלל.
מתני'. בית שמאי או' נוטלין ידים ואחר כך מוזגין את הכוס, ובית הלל אומרי' מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים. פי' [יין] הבא לפני המזון של קידוש והבדלה, נוטלין הידים תחילה ואחר כך מוזגין אותו כוס ושותין אותו, ואוכלין סעודתן בההיא נטילה. ובית הלל אומ' מוזגין ושותין אותו, ואחר כך נוטלין לידים . מאי טעמ' דבית הלל דבענן תכף לנטילת ידים סעודה. והל' כבית הלל, הילכך צריך לקדש תחילה ואחר כך יטול ידיו. ואם היו ידיו מלוכלכות, ששפך מים ונתזו על ידיו ניצוצות, או שנגע בדבר מאוס, נוטל ידיו להסיר ליכלוך ידיו ומקדש, ונוטל ידיו פעם אחרת ואוכל שאין נטילת ידים פחות משני פעמי', כדתנן בפרק שיני דידים. נטל את הראשונים למקום אחד ואת השניים למקום אחד כול', אלמא פעמי' צריך ליטול.
מתני'. בא להם יין לאחר המזון ואין שם אלא אותו הכוס, בית שמי או' מברך על היין ואחר כך מברך על המזון, ובית הלל או' מברך על המזון ואחר כך מברך על היין. עונין אמן אחר יש' המברך ואין עונין אחר כותי המברך עד שיגמור כל הברכה. פי' בא להם בכל ימות השנה קאמ' אחר המזון ובתוך המזון לא בא להן, וכשגמרו סעודתן בא להם לפני ברכת המזון. והכי מפר' לה בגמ' בריש פרקין אליב' דתנא דבריית', דקסבר דסברי בית שמי ברכת המזון טעונה כוס, והכא היינו טעמיה דמברך על היין ברישא ואחר כך מברך על המזון, משום דקסברי ברכת היין קודמת לברכת המזון, ואילו היו לו שתי כוסות היה מברך על האחד בורא פרי הגפן והיה שותה אותו, ועל השיני היה מברך ברכת המזון. אבל עכשיו שאין לו אלא כוס אחד, מברך עליו על היין תחילה, ואינו שותהו אלא טעים ליה בידיה, ומשום הכי תני ואין שם אלא אותו הכוס, שאע"פ שאין שם שיעור ב' כוסות, יברך על היין תחילה ויטעמינו בידו, והכוס יניח לברכת המזון, דהרי כסי לא הוו, אבל טפי מחד הוי, ובפיו אינו רשיי לטועמו, דאמ' מר טעמו פגמו, ולר' חייא דתני בית שמי או' מברך על היין ושותהו ואחר כך מברך על המזון, מוקי טעמיהו דבית שמי דברכת המזון אינה טעונה כוס. והכי פירושה, אע"פ שאין שם אלא כוס אחד אפי' הכי מברך עליו ושותהו, ואחר כך מברך ברכת המזון בלא כוס. ובית הלל סברי ברכת המזון טעונה כוס, ואסור לטעום ממנו קודם שיברך ברכת המזון, הואיל ואין לו אלא כוס אחד, ומשום הכי מברך על המזון ואחר כך מברך על היין.
מתני'. בית שמי אומ' מקנח ידיו במפה ומניחה על השולח', ובית הלל או' על הכסת. פי' וטעמיהו מפר' בגמ' משום טומאה וטהרה. מתני'. בית שמי אומ' מכבדין את הבית ואחר כך נוטלין לידים, ובית הלל אומ' נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית. פי' מקום שאכלו שם, אם היסבו על גבי קרקע, או אם היסבו על השולחן, מכבדין את השולחן משיורי אוכלין שנתפרדו עליו, ואחר כך נוטלי' לידים מים אחרונים.
<h2>דף נב.</h2>
תניא, הנכנס לביתו במוצאי שבתות מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואחר כך אומ' הבדלה, ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון, ומשלשלן כולן אחריו. והאי דתני מאור ואחר כך בשמים, אוקימ' לבית שמי, אבל בית הלל סברי בשמי' ואחר כך מאור.
<h2>דף נב:</h2>
ת"ר, בית שמי אומ' מכבדין את הבית ואחר כך נוטלין לידים, שאם אתה אומ' נוטלין לידים תחילה נמצא מפסיד את האוכלין. פי' שמים אחרונים ניתזין עליהן ונמאסין. ובית הלל אומ' שמש תלמיד חכם נוטל פירורין שיש בהן כזית, ומניח פירורין שאין בהן כזית. מסייע ליה לר' יוח', דאמ' פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד. במאי קמיפלגי, בית הלל סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ, ובית שמי סברי מותר להשתמש בשמש עם הארץ. אמ' ר' יוסי בר' חנינה בכולהי פרקין הל' כבית הלל, לבר מהאי דהלכ' כבית שמי. פירש רבי' חננאל, משום דקיימלן תכף לנטילת ידים ברכה.
מתני'. בית שמי או' נר ומזון בשמים והבדלה, ובית הלל אומ' נר ובשמים מזון והבדלה. פי' מי שאין לו אלא כוס אחד במוצאי שבתות, מניחו לאחר המזון וסודר עליו נר ומזון בשמים והבדלה. ואע"ג דאמ' בערבי פסחים דאסור לאדם שיאכל קודם שיבדיל, יש לומר הואיל שברכת המזו' טעונה כוס, והוא אין לו אלא כוס אחת, התירו לו לוכל ולגמור סעודתו, ואחרי כן ישלשל את כולן אחריו. והאי פירושא אליבא דתנא דבריית' דלעיל דהנכנס לביתו במוצאי שבת, דקתני ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון, דדייקי' מינה דקסברי בית שמי ברכת המזון טעונה כוס, משום הכי שרו ליה גם הכא למיכל בלא ברכה. אבל לר' חייא דאמ' בגמ' דאמ' דבית שמי סברי ברכת המזון אינה טעונה כוס, דתני ר' חייא, בא להן יין לאחר המזון ואין שם אלא אותו הכוס, בית שמי אומ' מברך על היין ושותהו ואחר כך מברך על המזון, אלמא דסבי' להו לבית שמי ברכת המזון אינה טעונה כוס, לא מיפתרא האי מתני' באין לו אלא כוס אחד במוצאי שבת, דכיון דסברי בית שמי דברכת המזון אינה טעונה כוס לא הוו ליה למיכל בלא הבדלה, אלא במי שהיה אוכל בשב' במנחה ומשכה סעודתן עד חשיכה, והרי לפניו ברכת המזון והבדלה ושאר הברכות, ובין בית שמי ובין בית הלל סברי דברכת המזון קודמת, מפני שכבר נתחייב בה משעה שאכל.
רב הונא איקלע לבי רבה, אייתו לקמיהו מאור ובשמים, שקל רבה בריך אבשמים ברישא. אמ' ליה רב הונא מאי האי, והא בין בית שמי ובין בית הלל מאור ואחר כך בשמי', דתנן בית שמי או' נר ומזון בשמים והבדלה וכול'. ענה רבה בתריה זו דברי ר' מאיר, אבל ר' יהודה או' לא נחלקו בית שמי ובית הלל על המזון שבתחילה ועל ההבדלה שבסוף, על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים, שבי' שמי או' מאור ואחר כך בשמי', ובית הלל או' בשמים ואחר כך מאור, ואמ' ר' יוח' נהגו העם כבית הלל ואליבא דר' יהודה.
מתני'. בית שמי או' שברא מאור האש, ובית הלל או' בורא מאורי האש. אמ' רב יוסף בברא ובורא כול' עלמ' לא [פליגי] דברא הוא. פי' בורא נמי לשעבר משמע, כדכת' יוצר הרים ובורא רוח, ויפה לאומרו שעל בריית האור שברא בששת ימי בראשית משבחין אותו, לפי שבמוצאי שבת נברא, כי פליגי במאור ומאורי, דבית שמי סברי חדא נהורא איכא בנורא, ובית הלל סברי נהורי טובא איכא. פי' שלהבת אדומה ירוקה ולבנה. תניא נמי הכי, אמרו בית הלל לבית שמי הרבה מאורות יש באור.
מתני'. אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של גוים, ולא על הנר ולא על הבשמים של ע"ז, ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים. אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. בשלמ' נר שלגוים, משום דלא שבת. פי' דלא שבת ממלאכת עבירה, שהגוי עושה מלאכה לאורו. ותניא לקמ' אור שלא שבת אין מברכי' עליו, הואיל ונעבדה בו עבירה. אלא בשמים מאי טע', אמ' רב יהודה אמ' רב הכא במסיבת גוים עסיק'. פי' מסיבת גוים לאכילה לסעודה, שסתם מסיבת גוים לע"ז. והא מדקתני סיפא לא על הנר ועל הבשמים של ע"ז, מכלל דרישא לאו לע"ז עסיק', אמ' רב חנינ' מסורא מה טעם קאמ', מה טעם אין מברכין על הנר ועל הבשמים של גוים, מפני שסתם מסיבת גוים לע"ז.
<h2>דף נג.</h2>
ת"ר, אור ששבת מברכין עליו, שלא שבת אין מברכין עליו, שלא שבת מחמת מאי, אי נימ' שלא שבת מחמת מלאכה, ואפי' ממלאכה דהיתירא. כגון של חולה ושל חיה, וקאמ' דאין מברכין. והתניא אור של חיה ושל חולה מברכין עליו. אמ' רב נחמן בר יצח' שלא שבת ממלאכת עבירה. תניא נמי הכי אור של חיה ושל חולה מברכין עליו. פי' ואע"פ שהדליקו אתו בשבת, שהרי ברשות בית דין הדליקו אותו. עששית שהיתה דולקת כל השבת, למוצאי שבת מברכין עליה. פי' שהיתה דולקת מערב שבת ובבית ישראל. למוצאי שבת מברכין עליה. לפי שלא נעברה בה עבירה, שלא הודלקה בשבת.
ת"ר, גוי שהדליק מיש' וישר' שהדליק מגוי מברכין עליו, גוי מגוי אין מברכין עליו. פי' במוצאי שבת. בשלמ' גוי שהדליק מיש' דהא שבת, אלא יש' שהדליק מגוי הא לא שבת, וכי תימא הך דאיסור אזל ליה והיא אחרינא הוא, אלא הא דתני' המוצי' שלהבת לרשות הרבים חייב. פי' ומוקמי לה במסכת ביצה, כגון שייפא לחרס משחא ואתלי ביה נורא דגחלת ליכא אלא שלהבת, ומשום החרס לא מיחייב, כגון דלית ביה שיעורא. אמאי חייב, מה שהניח לא עקר ומה שעקר לא הניח. פי' ובהוצאת שבת לא מיחייב עד דאיכ' עקירה מרשות זו והנחה לרשות זו. אלא לעולם דאיסור' נמי איתיה, וכי קא מברך אתוספת דהיתירא קא מברך. אי הכי גוי מגוי נמי, אין הכי נמי, אלא גזירה משום גוי ראשון ומשום עמוד ראשון. פי' דאי שרית בגוי שהדליק מגוי משחשיכה, אתו לברוכי בגוי שהדליק מבעוד יום, ובאותו עמוד עצמו שלא ניתוסף משחשיכה להדליק בה נר אחר, דליכא השתא תוספת דהיתיר' כי אם דאיסורא שהודלק מבעוד יום בעבירה, ומשו' הכי גוי מגוי אין מברכי' כלל, אך אם מדליק ישראל ממנו.
ת"ר, היה מהלך חוץ לכרך וראה אור, אם רוב גוים אינו מברך ואם רוב ישראל מברך. ראה תינוק ואבוקה בידו, בודק אחריו, אם יש' הוא מברך ואם גוי הוא אינו מברך. פי' משום הכי נקט תינוק, דאי גדול מוכחא מילתא דגוי הוא. והכי מוקי לה בגמ', דנקיט ואזיל בין השמשות, גדול מוכחא מילתא דגוי הוא, דישר' לא היה ממהר כל כך סמוך לחשיכה מיד לאחוז האור בידו.
ת"ר, היה מהלך חוץ לכרך וראה אור, אם עבה כפי הכבשן אינו מברך, ואם לאו מברך. פי' כפי הכבשן ששורפין בו אבנים לסיד, לאו לאורה נעשת אלא לשרוף, ואין מברכין אלא על שנעשת להאיר. תני חדא אור של כבשן ושל תנור ושל כירים מברך עליהן, ותניא אידך אין מברכין עליהן. לא קשיא, בתחילה אין מברכין דלאו להאיר עביד אלא לשרוף, אבל לבסוף מברכין, לאחר שנשרפו רוב האבנים, דציל נהוריה ולא סליק קוטרא מיניה, וכן התנור לאחר שהוסק התנור והפת בתוכו מדליקין קיסמין דקין בפיו, וכן נמי בכירה. תני חדא אור של בית הכנסת מברך עליו, ותניא אידך אין מברכין עליו. לא קשיא. כיון דאיכא אדם חשוב, שהדליקו להאיר לו, מברכין עליו. והא דליכא אדם חשוב, אין מברכין עליו, שלא נעשה אלא לכבוד בית הכנסת ולא להאיר.
ת"ר היה יושב בבית המדרש והביאו לפניהן אור, בית שמי אומר' אחד מברך לכולן, מש' שנ' ברוב עם הדרת מלך. ובית הלל או' כל אחד ואחד מברך לעצמו, מפני ביטול בית המדרש. תניא נמי הכי של בית רבן גמלי' לא היו או' מרפא בבית המדרש, מפני ביטול בית המדרש. פי' לאדם המתעטש שרגילין לומ' אסותא.
אמ' רב יהודה בשמים של בית הכסא. פי' בשמים שמוליך אדם אסתנס לבית הכסא להעביר ריח רע שלבית הכסא ממנו. ושמן העשוי לעבר הזוהמא, אין מברכין עליו. פי' אם היו ידיו מלוכלכות, וסכן בשמן מבושם להעביר את הזוהמא, או שמן שמביאין בסוף הסעודה להעביר הזוהמא, כדאמרינן בשילהי פרקין, אין מברכין עליו שום ברכה, שכיון שלא הביאו להריח אלא להעביר את הזוהמא אין מברכין עליו. אבל אם הביאו להריח, אם הוא שמן אפרסמון מברכין עליו בורא שמן ערב, ואם הוא שמן מבושם, בורא עצי בשמים, או עשבי, כפי הבשמים שבו, כדכתבית בשילהי כיצד מברכין. והמורה כתב ושמן העשוי להעביר את הזוהמא שמביאין בסוף הסעודה לסוך ידים מזוהמות, והוא מבושם בבשמים, אין מברכין עליו בורא עצי בשמים, אלא בורא שמן ערב מברכין עליו אם הוא של אפרסמ'. ואינן נראין לי דבריו, שבין שמן מבושם בין שמן אפרסמון אם סכו לעבר את הזוהמא אינו מברך עליו כלל.
תניא הנכנס לחנותו של בשם והריח ריח, אפי' יושב כל היום כולו אינו מברך אלא פעם אחת. נכנס ויוצא, אפי' כמה פעמי' ביום מברך על כל פעם ופעם. ת"ר, היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח, אם רוב גוים אינו מברך עליו ואם רוב ישר' מברך עליו. אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן המהלך בערבי שבתות בטבריה ובמוצאי שבתות בציפורי והריח ריח אינו מברך, מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים. ת"ר, היה מהלך בשוק שלע"ז והריח ריח ונתרצה הרי זה חוטא.
<h2>דף נג:</h2>
פיס', אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. אמ' רב יהוד' לא יאותו ממש, אלא כל שאילו עומד במקום קרוב ומשתמש לאורו, ואפי' ברחוק מקום. פי' לא יאותו ממש, שאפי' לא נהנה ממנו מברך עליו. ומאי עד שיאותו, שיהא אורו ראוי ליהנות ממנו לעומדין סמוך לו, ואז מברכין עליו, ואפי' ברחוק ממנו, ובלבד שיראהו. וכן אמ' רב אסי ברחוק מקום שנינו, ורבא אמ' יאותו ממש. וכמה אמ' עולא כדי שיכיר בין איסר לדינר. רב יהוד' מברך אדבי אדא דיילא, רבא מברך אדבי גוריא בר חמא, אביי מברך אדבי בר חבו. למימ' דלא בעינן עד שיאותו ממש, אלא אפי' ברחוק ממנו מברך, והמורה פירש, רב יהוד' היה מברך על אור של בית אדא דלייא, ורחוק מביתו היה, ורב יהוד' לטעמ' דלא בעי סמוך. ורבא מברך אדבי גוריא בר אבא וסמוך לביתו היה, ורבא לטעמי' דאמ' סמוך בעינן.
ת"ר, גחלים לוחשות מברכין עליהן, עוממות אין מברכין עליהן. היכי דמי לוחשות, אמ' ר' עקיב' אמ' רב חסד' כל שאילו מכניס קיסם ביניהן ומוציא מהן אור. גרסי' בפרק מקו' שנהגו, אמ' ר' בנימין בר יפת אמ' ר' יוח' מברכין על האור בין במוצאי שבת בין במוצ' יום הכיפורים, וכך עמא דבר. מיתיבי אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת בלבד, הואיל ותחילת ברייתו הוא. פי' שאדם הראשון הוציא את האור משתי אבנים שהקישן זו לזו במוצאי שבת, וכיון שרואהו מברך מיד, פי' כיון שרואהו ונהנה ממנו מיד חייב לברך, ואינו ממתין לסדר הברכה על כוס של הבדלה (ר' יהוד' או' סודר ברכות על הכוס, פי' ברכת האש וברכת עצי בשמי' סודרן על כוס של הבדלה) ר' יהוד' או' סודר ברכות על הכוס, פי' ברכת האש וברכת עצי בשמי' סודרן על כוס של הבדלה, ואמ' ר' יוח' הל' כר' יהודה. אלמא סביר' ליה לר' יוח' שאין מברכין על האור אלא במוצאי שבת, דהא פסק הל' כר' יהוד', ור' יהוד' מודה לתנא קמא ולא פליג עליה אלא בסודרן על הכוס. וקשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן. לא קשיא, כאן באור ששבת כאן באור היוצא מן העצים ומן האבנים, פי' אור ששבת הוא האור שהיה בעולם, ושבת ממנו ולא נהנה בו לא בשבת ולא ביום הכיפורים, ובמוצאי שבת שהותר לו ליהנות ממנו מברך עליו, וכמו שנאסר לו בשבת כך נאסר לו ביום הכיפורים, הילכך מברך עליו במוצאי יום הכיפורים כמו שמברך עליו במוצאי שבת, אבל היוצא מן העצים ומן האבנים, שהוא אור חדש שלא היה בעולם ולא היה ראוי ליהנות ממנו, דדוק' במוצ' שבת שהוא תחילת ברייתו מברך עליו, אבל ביום הכיפורים אינו מברך עליו. תני חדא אור היוצא מן העצים ומן האבנים מברכין עליו, ותניא אידך אין מברכין עליו. לא קשיא, כאן במוצאי שבת כאן במוצא' יום הכיפורים, וכן הל', ר' מפזרן ור' חייא מסדרן. אמ' ר' יצח' בר אבדימי אע"פ שר' מפזרן חוזר וסודרן על הכוס, כדי להוציא בניו ובני ביתו.
פיס', ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים. מאי טע', נר לכבוד הוא דעבידא. ולא להאיר. בשמים לעבורי ריחא הוא דעבידא. אמ' רב כל שלפניו מוציאין נר ביום בלילה אין מברכין עליו, וכל שלפניו אין מוציאין נר ביום בלילה מברכין עליו. פי' כל מת שהוא חשוב להוציא לפניו נר ביום, אם הוציאוהו בלילה, במוצאי שבת, אין מברכין על אותו נר, דלכבוד עביד ולא להאיר. וכל מת שאינו חשוב להוציא לפניו נר ביום, בלילה מברכין עליו.
אמ' רב יהוד' אמ' רב אין מחזרין על האור כדרך שמחזרי' על המצות. אמ' ר' זירא מריש הוה מהדרנא, כיון דשמעתה להא לא מהדר'.
מתני'. מי שאכל ושכח ולא בירך. בית שמי אומ' יחזור למקומו ויברך, ובית הלל אומ' יברך במקום שנזכר, עד אימת הוא מברך עד שיתעכל המזון במעיו. אמ' רב בר אבא מחלוק' בשכח, אבל במזיד דברי הכל יחזור למקומו ויברך. פשיטא שכח תנן, מהו דתימ' הוא הדין אפילו מזיד, והאי דקתני שכח להודיעך כוחן של בית שמי, קמ"ל. תניא, אמרו להן בית הלל לבית שמי, לדבריכם, מי שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא בירך יחזור למקומו ויברך. אמרו להן בית שמי לדבריכם מי ששכח [ארנקי] בראש הבירה לא יעלה ויטלנו, מה לכבוד עצמו הוא עולה לכבוד שמים לא כל שכן. הנהו תרי תלמידי, חד עבד בשוגג כבית שמי ואשכח ארנקא. פי' אע"פ ששגג ונעקר מן המקום על ידי שכחה, החמיר על עצמו כבית שמי, וחזר למקום שאכל ובירך שם. וחד עבד במזיד כבית הלל, ואכליה אריא. פי' נעקר ממקום שאכל במזיד לברך במקום אחר שהוצרך לילך. ואי קשיא, והא אמרי' העושה כבית שמי חייב מיתה, ומאי שנא מר' טרפון דהיטה וקרא כבית שמי, וסיכן בעצמו מפני הלסטין. תשובה, התם מוכחא מילת' כשהטה דעבר על דברי בית הלל, אבל הכא הרואה שחזר ובירך סובר שבמזיד עשה, ואינו נראה כעובר על דברי בית הלל.
פיס', עד מתי הוא מברך כול'. וכמה שיעור עיכול, ר' יוחנן אמ' כל זמן שאינו רעב מאותה אכילה. ריש לקיש אמ' כל זמן שצמא מחמת אכילתו, והא ר' אמי אמ' ריש [לקיש] שיעור עיכול כדי שיכול לילך ד' מילין, לא קשיא כאן באכילה מרובה. כל זמן שצמא מחמת אכילתו. כאן באכילה מועטת. כדי הילוך ד' מילין, וכן פר"ח. אבל המורה פיר' אכילה מרובה ד' מילין, ואינו נראה לי.
עונין אמן אחר ישר' המברך. אפי' לא שמע אלא סוף הברכה. אבל לא לאחר כותי המברך. שמא בירך להר גריזים. עד שיגמור כל הברכה. פי' כל ברכת המזון. למימ' אע"ג דלא שמע כל הברכה יצא. כי לא שמע היכי נפיק, אמ' ר' חייא בר אבא בשלא אכל. אמ' ליה רב לחייא בריה חטוף בריך, וכן אמ' ליה רב הונא לבריה חטוף בריך. פי' כשמושיטין כוס לברכה לברך הוי מחזר שיתנוהו לך. למימר' דמאן דמברך עדיף ממאן דעני אמן. ורמינהי ר' יוסי או' גדול העונה אמן יותר מן המברך, אמ' ר' נהוראי תדע שהרי גוליירין מתגרין במלחמה וגיבורים נוצחין. תנאי היא, דתניא אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע. פי' שתיהן שמענו מן הפסוק קומו ברכו את י"י בספר עזרא, ואו' ויברכו שם כבודך, והיינו עניית אמן שבמקד'. במסכת תעניות מפרש, קומו ברכו בתחילת ברכה, ויברכו שם כבודך. במקום עניית אמן [שבמקדש] או' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אלא שממהרין למברך. ליתן שכר. יותר מן העונה אמן. וכך הלכה, כיון דאמוראי דברי כוותיה.
ר' יוסי או' גדול העונה אמן יותר מן המברך. שמעתי טעם הדבר, מפני שהמברך אינו מזכיר את השם בכתיבתו ובכינויו, והעונה אמן מזכירו בכתיבתו ובכינויו. שאמן בגימטריא כנגד השם בכתיבתו ובכינויו. ובמקדש לא היו עונין אמן, מפני שהיו מזכירין את השם בכתיבתו, והילכך לא היו צריכין לאמן. אבל בגבולין, שאסור להזכיר את השם בכתיבתו, ניתקן לומר אמן. בעא מיניה שמואל מרב מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן, אמ' ליה אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין, והני מילי בלא עידן מיפטרייהו, אבל בעידן מיפטרייהו עונין. פי' כשמפטירין וקורין בתורה ומברכין על התורה ועל הנביא עונין אחריהן אמן.
ת"ר, שמן מעכבת את הברכה. פי' שמעביר בו זוהמת הידים, ואסור לברך אותו עד שיביאו אתו. דברי ר' זילאי, ר' זיואי אומ' אינו מעכב, ר' זוהמאי [אומר] כשם שמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות [פסולות] לברכה. אמר רב נחמן בר יצחק אנא מתנית' ידענא, דאמ' רב יהוד' אמ' רב, ואיתימ' במתנית' תנא, והתקדשתם אילו מים ראשונים, והייתם קדושים אילו מים אחרונים, כי קדוש אני זה שמן טוב, אני י"י אלהיכם זו ברכה.
<h2>דף נד.</h2>
הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל או' ברוך שעשה ניסים לאבותי' במקו' הזה. מקום שנעקרה ממנו ע"ז או' ברוך שעקר ע"ז מארצינו. פי' מקו' שנעשו בו ניסים לישר', כגון הנך דקתני לקמ' מעברות הים, והירדן, ונחלי ארנון.
מתני'. על הזועות ועל הזיקין ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות או' ברוך שכוחו מלא עולם, על ההרים ועל הגבעות ועל הנהרות ועל המדברות או' ברוך עושה בראשית, ר' יהוד' או' הרואה הים הגדול או' ברוך שעשה את הים הגדול, אימתי בזמן שרואהו לפרקים.
מנלן דמברכינן אניסא, אמ' ר' יוח' דאמ' קרא ויאמר יתרו ברוך י"י אשר הציל אתכם. למימר' דאניסא דרבי' מברכי ואניסא דיחיד לא מברכינן. והא ההוא גברא דהוה אזיל בעבר ימינא, נפל עליה אריא ואיתציל מיניה, אתא לקמיה דרבא אמ' ליה כל אימת דמטית להתם בריך שעשה לי נסים במקו' הזה. ומתרץ, אניסא דרבים כולי עלמא צריכי לברוכי, אניסא דיחיד הוא צריך לברוכי אבל אחריני לא. פי' כל הני ברכות דקתני במתני' צריכות הזכרת השם ומלכות, דכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה, אלא שהתנא קיצר את לשונו. ת"ר, הרואה מעברות הים, ומעברות הירדן, ומעברו' נחלי ארנון, ואבני אלגביש שירדו בבני חורון, ואבן שזרק עוג ביש', ואבן שישב עליה משה בשעת מלחמת עמלק, ואשתו של לוט, וחומת יריחו שנבלעה במקומן — צריכין ליתן שבח והודייה לפני הקב"ה.
<h2>דף נד:</h2>
ועל אשתו של לוט מברכין שתים, על לוט אומ' ברוך זוכר הצדיקים, ועל אשתו אומ' ברוך דיין האמת.
אמ' רב יהודה ארבע' צריכין להודות יורדי הים, והולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורין ויצא. דבכולהו כת' יודו לי"י חסדו. מאי מברך, אמ' רב יהודה ברוך גומל לחייבים טובות. וצריך לאודויי באפי עשרה, שנ' וירוממוך בקהל עם, ובאפי תרי רבנן, דכת' ובמושב זקנים יהללוהו. רב יהודה חלש ואיתפח, על לגביה רב הונא בגדתאה ורבנן, אמרו ליה בריך רחמנא דיהבך נהלן ולא לעפרא, אמ' להו פטרתון מאודויי, והא בעי אודויי, דעני בתרייהו אמן.
אמ' רב יהודה ג' [דברים] מאריכין לו ימיו ושנותיו שלאדם, המאריך בבית הכסא. לא תימ' דמאריך דווק', אלא דקאי ויתיב ובדיק נפשיה בכל שעתא. המאריך על שולחנו. פי' שמתוך כך באין עניים ומתפרנסין. והמאריך בתפילתו. והאמ' רב חייא בר אבא אמ' ר' יוח' המאריך בתפילתו סוף בא לידי כאב לב, שנ' תוחלת ממושכה מחלה לב. אמרי, התם דמאריך ומעיין בה, הכא מאריך ולא מעיין בה, אלא דמפיש ברחמי. אמ' רב יהוד' ג' דברים מקצרין ימיו של אדם, מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, כוס של ברכה ואינו מברך, והמנהיג עצמו ברבנות.
<h2>דף נה.</h2>
אמ' ר' יצחק אין ממנין פרנס על הציבור עד שנמלכין בציבו', שנ' ראה קראתי בשם בצלאל, וכת' ראו קרא י"י בשם בצלאל. אמ' ר' ינאי אמ' ר' זירא כל הלן שבעת ימים בלא חלום נקרא רע, שנ' ושבע ילין בל יפקד רע, אל תקרי שבע אלא שבע. — אמ' רב הונא בר אמי אמ' ר' פדת אמ' ר' יוח', כל הרואה חלום ונפשו עגומה עליו ילך ויפתרנו בפני שלשה. יפתרנו, והאמ' רב חסדא כל חלמא דלא מיפשר כאיגרתא דלא מיקריא, אלא אימ' יטיבנו, ליתי בפני שלשה דמייתבא דעתיהו בגויהו, ולימא להו חלמא טבא חזאי, ולימרו ליה הנך טבא הוא וטבא ליהוי, ורחמנ' טבא לישוייה טבא שבעה, בשבעה זימני גזרנא עלוהי משמיא דליהוי טבא וטבא יהוי, ויהוי טבא. ולימרו ליה שלש הפיכות, שלש פדויות, שלש שלומות. שלש הפיכות, הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה, אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדו והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם, ולא אבה י"י אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפך י"י אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך י"י אלהיך. שלש פדיות פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, ופדויי י"י ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה, ויאמר העם אל שאול היונתן ימות אשר עשה את הישועה הגדולה הזאת ביש' חלילה חי י"י אם יפל משער' ראשו ארצה כי עם אלהים עשה היום הזה ויפדו העם את יהונתן ולא מת. שלש שלומות בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר י"י ורפאתיו, ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים לך דוד ועמך בן ישי שלום שלום לך ושלום לעזרך כי עזרך אלהיך ויקבלם דוד ויתנם בראשי הגדוד, ואמרתם כה לחי אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום.
<h2>דף נז:</h2>
ת"ר, הרואה מרקוליס או' ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו, מקום שנעקר' ממנו ע"ז או' ברוך שעקר ע"ז מן המקו' הזה, וכשם שעקר מן המקום הזה כן יעקור מכל המקומות וישוב לב עובדיהן לעובדך. אמ' רב המנונא הרואה בבל הרשעה צריך לברך חמש ברכות, ברוך שהחריב בבל הרשעה, ראה ביתו של נבוכדנצר או' ברוך שהחריב [ביתו] של נבוכ' הרשע, ראה גוב אריות או' ברו' שעשה נס לצדיקים במקום הזה, ראה מרקולי' או' ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו, ראה מקום שנוטלין ממנו עפר או' ברוך גוזר ומקיים. פי' מקום יש בבבל שאין בהמה יוצאה משם אם אין נותנין עליה מעפרה, והוא סימן השמד, ומקללותיה של בבל היא. פ"א מקום שנוטלין משם עפר לטיט לבנייני המקום, וסוף סוף אותו המקום אין בו לא זריעה ולא נטיעה או' ברוך גוזר ומקיים, שהקב"ה גזר להשמידה וקיים.
הרואה את המרקוליס, אומר ברוך שנתן ארך אפיים לעוברי רצונו. מקום שנעקרה ממנו ע"ז, אומר ברוך שעקר ע"ז מארצינו. הרואה בבל הרשעה צריך שיאמ' חמש ברכות. ראה בבל הרשעה, אומר ברוך שהחריב בבל הרשעה. ראה ביתו שלנבוכדנצר הרשע, אומר ברוך שהחריב ביתו שלנבוכדנצר הרשע. [ראה מרקוליס, אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו]. ראה גוב אריות וכבשן האש שנעשה בהם נס לדניאל חנניה מישאל ועזריה, אומר ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזה. ראה מקום שנוטלין ממנו עפר, אומר ברוך אומר ועושה ברוך גוזר ומקיים, שנ' וטאטאתיה במטאטא השמד.
<h2>דף נח.</h2>
אמר רב המנונא הרואה אוכלוסי יש' או' ברוך חכם הרזים, שאין דעתן דומות זו לזו, ואין פרצופיהן דומין זה לזה. אוכלוסי אומות העול', או' בושה אמכם חפרה יולדתכם. תנא אין אוכלוסא פחותה מששים ריבוא. ת"ר, הרואה מלכי יש' או' ברוך שחלק מכבודו ליריאיו, מלכי אומות העולם או' ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם. אמ' ר' יוח' לעולם ישתדל אדם [לרוץ] לקראת מלכי יש', ולא לקראת מלכי יש' בלבד אלא לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה יבחין בין מלכי ישר' למלכי אומות העולם.
<h2>דף נח:</h2>
ת"ר הרואה בתי יש' בישובן או' ברוך מציב גבול אלמנה. פי' כגון ביישוב בית שיני. בחורבנן או' ברוך דיין האמת. בתי אומות העול' ביישובן או' בית גאים יסח י"י ויצב גבול אלמנ', בחורבנן או' אל נקמות י"י אל נקמות הופיע. ת"ר, הרואה קברי ישר' [אומר] ברו' אשר יצר אתכם בדין והחיה אתכם בדין ואסף אתכם בדין והוא עתיד להחיות אתכם בדין, בא"י מחיה המתים. הרואה קברי אומות העולם או' בושה אמכם חפרה יולדתכם הנה אחרית גוים מדבר צייה וערבה. הרואה חבירו לאחר ל' יום או' ברוך שהחיינו וקיימ' והגיענ' לזמן הזה, לאחר י"ב חדש או' ברוך מחיה המתים, שאין המת משתכח מן הלב אלא לאחר י"ב חודש, שנ' נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד. וסתם כלי לאחר י"ב חודש משתכח מן הלב, דיאוש בעלים לאחר י"ב חודש, בפרק אילו מציאות, דמי שמצא שום חפץ חייב להכריז ג' רגלים, ואם מצא לאחר הסוכות צריך להמתין ולהכריז בפסח ועצרת וסוכות, דהיינו י"ב חודש, ושוב אינו צריך להכריז.
אמ' ר' יהו' בן לוי הרואה את הבהקנין או' ברוך משנה הבריות, מיתיבי ראה את הכושי ואת הגיחור. פי' אדום הרבה. ואת הננס ואת הדרקינוס, או' ברוך משנה הבריות, את הסומא ואת הקיטע ואת הבהקנין או' ברוך דיין האמת, לא קשיא הא ממעי אימן הא לבתר דאיתלידו, דיקא נמי דקתני דומיא דקיטע, ש"מ. אמ' רב יהוד' הרואה פיל, קוף וקיפוף, או' ברוך משנה הבריות. ת"ר הרואה בריות טובות ואילנות טובות, או' ברוך שככה לו בעולמו.
<h2>דף נט.</h2>
מאי זועות אמ' רב קטינא גיהא. פי' רעש. שמו' אמ' כוכבא דשביט. פי' כוכב היורה כחץ ברקיע ממקום למקום, וארוך כשבט כשהוא יורה, ונראה כמי שפותח ברקיע. מאי רוחות, אמ' אביי זעפא. רוח סופה. אמ' ר' יהושע בן לוי הרואה קשת בענן אומ' ברוך זוכר הברית, במתני' תנא נאמן בבריתו וקיים במאמרו, אמ' רב פפא הילכך נימרינהו לתרויהו. פיס' על ההרים ועל הגבעות או' ברוך עושה בראשית. אטו כל הני לאו מעשה בראשית נינהו, אמ' רבא התם מברכי' שתים שכוחו מלא עולם, וגם עושה בראשית, אבל הכא עושה בראשית איכא, מלא עולם ליכא. שאינו אלא כל אחד במקומו. אמ' ר' יהוש' בן לוי הרואה שמים בטהרתן או' ברוך עושה בראשית. אימת, אמ' אביי כי אתי מיטרא, כולי יומא, ובצפרא, אתיא אסתנא ומגלי להו. פי' רוח צפונית.
<h2>דף נט:</h2>
ת"ר, הרואה חמה בתקופתה ולבנה בטהרתה וכוכבים כתיקנן ומזלות כסדרן או' ברוך עושה בראשית. פי' חמה בתקופתה, מקום שהיא חוזרת שם לתחילת היקיפה, היא שעת תליית המאורות, ומאז הותחלה להקיף ולשמש. אימת, אמ' אביי כל עשרין ותמני שנין, דנפלה תקו' ניסן בשבתי באורתא דתלתא נהגי ארבעה. פי' כל תקופה שבסוף כ"ח שנה, שחוזר מחזור גדול של חמה להיות תקו' ניסן נופלת בשעת תליית המאורות בשבתי, היא שעת תחילת ליל רביעית באורתא דתלתא נהגי ארבעה, שהעריב שמשו של שלישי בשבת ויתחיל ליל רביעי. שבתי שם שעה ראשונה שבלילי רביעי, שבאותה שעה נתלו המאורות וז' (שבעה) [שעות] הם וחוזרות חלילה. וסדר שימושן שצ"ם חנכ"ל, תמצא בהקף סדרן של עולם סימני שעות תחילת הלילה כצנ"ש חל"ם, כוכב מוצאי שבת, צדק תחילת ליל שיני, נוגה תחילת ליל שלישי, שבתי תחילת ליל רביעי, חמה תחילת ליל חמישי, לבנה תחילת ליל שישי, מאדים תחילת ליל שבת. וסדר תחילת הימים בעלות השחר חל"ם כצנ"ש, ותקופה מושכת מחברתה ז' שעות ומחצ', כלומ', מתאחרת אחר היום והשעה שנפלה בה חברתה ז' שעות ומחצה, הרי נמצאו ל' שעות לד' תקופות, הרי יום ורביע לשנה. לד' שנים ה' ימים, למדת שאין תקופת ניסן נופלת בתחילת לילה אלא לסוף ד' שנים הוא מחזור קטן, וז' מחזורין קטנים למחזור הגדול, וסימנם דב"ז הגא"ו, הרי שאינה באה לתחילת ליל רביעי אלא מכ"ח לכ"ח שנים, בראש כל מחזור קטן באה לתחילת הלילה, ובראש המחזור הגדול באה לתקופתה הראשונה, שהיא תחילת לילי רביעי.
אמ' רב יהוד' הרואה לבנה בחידוש' או' ברוך אשר במאמרו כול'. והיא בסוף תפילת השחר. פיס', אימתי בזמן שרואהו לפרקים. עד כמה, אמ' רמי בר חמא אחת לשלשי' יום. והוא הדין לכל הני דאמרן לעיל לתנא קמא הרים וגבעות ימים ונהרות, כגון שראה אותם לפרקים. ירושלמ' על הברקים, ר' ירמיה ור' זעירא בשם רב חסד' דיו פעם אחת כל היום. ר' יוסי בעי מה אנן קיימין, אם בטורדין דיו פעם אחת, ואם במפסיקין מברך על כל פעם ופעם.
מתני'. על הגשמים ועל בשורות טובות הוא אומ' ברוך הטוב והמטיב. ועל בשורות רעות או' ברוך דיין האמת. ועל הגשמים הטוב והמטיב מברך, והאמ' ר' אבהו ואמ' לה במתנית' תנא מאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה. מאי מברך, אמ' רב יהו' מודי' אנחנו לך. כול' בתעניות. ואסיקנה, היכא דלית ליה ארעא מברך הכי, והיכא דאית ליה ארעא מבר' הטוב והמטיב, משום דאית ליה ארעא מברך הטוב והמטיב, משום דאית ליה שותפא כולא עלמא. והא דתנן בנה בית חדש וקנה כלים חדשים או' ברוך שהחיינ'. משום דלית ליה שותפא בהדיה, שכל הטובה היא שלו. דתניא קצרו של דבר. פי' כללו שלדבר. על שלו או' ברוך שהחיינו, על שלו ועל של חבירו או' ברוך הטוב והמטיב. וכל היכא דלית ליה שותפא בהדיה לא מברך הטוב והמטיב, והדתנן אמרו לו ילדה אשתך זכר מברך הטוב והמטיב, התם נמי איכא אשתו בהדיה. ת"ש אמרו לו מת אביו והוא יורשו, בתחיל' או' בר' דיין האמת ולבסוף או' ברוך הטוב והמטיב, התם נמי איכא אחי בהדיה. ת"ש שינוי יין אינו צריך לברך, שינוי מקום צריך לברך. פי' שתה יין בסעודתו, והביאו לו יין אחר טוב מן הראשון, אינו צריך לברך בורא פרי הגפן. שינוי מקום. יצא מיכן והלך לבית אחר והביאו לו יין, צריך לברך. ואמ' רב יוס' בר אבא אמ' רב, אע"פ שאמרו שינוי יין אין צריך לברך אבל מברך הוא הטוב והמטיב. התם נמי איכא בני חבורה בהדיה. שמע מינה אם היה יחידי אינו מברך הטוב והמטיב. (התם נמי איכא בני חבורה בהדיה).
מתני'. בנה בית חדש וקנה כלים חדשים מברך שהחיינו וקיימ' והגיע' לזמן הזה. אמר רב הונא לא שנו אלא שלא [קנה] כיוצא בהן, אבל קנה כיוצא בהן אין צריך לברך. וקיימ' לן רב הונא ור' יוח' הל' כר' יוחנן.
<h2>דף ס.</h2>
מתני'. מברך על הטובה מעין על הרעה ועל הרעה מעין הטוב'. היכי דמי על הטובה מעין על הרעה, דאשכח מציאה, אע"ג דלבסוף שמע מלכא ושקלי לה מיניה, השתא מיהא טובה היא. והיכי דמי על הרעה שהיא מעין על הטובה כגון דשקל בידקא דמיא בארעיה, אע"ג דלבסוף מסקא ארעא שירטון השתא מיהא רעה היא. פי' שנכנס אמת המים בשדהו ושטף את הזרעים או את הניר, אע"פ שלאחר שיצאו המים נשאר בשדה הזבל והעפרורית שהעלה המים והוה ליה זבל, השתא מיהא רעה היא ומברך דיין האמת.
מתני'. הצועק לשעבר הרי זו תפילת שוא, כיצד הית' אשתו מעוברת ואמ' יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפילת שוא. היה בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר ואמ' יהי רצון שלא יהיו אילו בתוך ביתי הרי זו תפילת שוא. תניא, שלשה ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח. פי' שלא יסריח הזרע אלא יקלוט ויהא וולד. ולאחר ג' ימים אם לא קלט כבר הסריח ואין תפילתו מועלת. משלשה ועד ארבעים יום יבקש רחמים שיהא זכר. שצורתו נגמרת במ' יום. מארבעים יום ועד שלשה חדשים יבקש רחמים שלא יהא סנדל. פי' שלא תתעבר אשתו וולד אחר ויהא פוחס צורתו של זה הראשון, ודומה לדג שלים ששמו סנדל. והכי אמרי' במסכת נידה, סנדל דומה לסנדל, דג של ים, מתחילתו ולד היה אלא שנרצם. משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר צורתו לאחוריו. משלשה ועד ששה יבקש רחמ' שלא יהא נפל, מששה ועד תשעה יבקש רחמים שיצא ממעי אמו בשלום.
מתני'. הנכנס לכרך מתפל' שתים, אחת בכניסתו ואחת ביציאתו. בן עזיי או' ארבע, שתים בכניסתו ושתים ביציאתו, ונותן הודאה לשעבר וצועק על העתיד לבוא. ת"ר, בכניסתו מהו אומר יהי רצון מלפניך שתכניסני לכרך זה לשלום, נכנס לשלום או' מודה אני לפניך י"י אלהי שהכנסתני לכרך זה לשלום, ביקש לצאת או' יהי רצון מלפניך י"י אלהי שתוציאני מכרך זה לשלום, יצא בשלום או' יהי רצון מלפניך י"י אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום. ת"ר הנכנס לבית המרחץ או' יהי רצון מלפניך י"י אלהי שתצילני מזה ומכיוצ' בו לעתיד לבוא, ואל יארע בי קלקלה. כי נפיק מאי אמר, ר' אחא בר' שהצלתני מן האור. ת"ר הנכנס להקזת דם אומ' יהי רצון מלפניך י"י אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה, כי קאי מאי אמ', רבא ברוך רופא חיים.
<h2>דף ס:</h2>
הנכנס לבית הכסא או' התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון תנו כבוד לאלהי ישר' שמרוני שמרוני, המתינו לי עד שאכנס ואצא, שזה דרכן של בני אדם. פי' למלאכים המלוין אותו או' כך, דכת' כי מלאכיו יצוה לך. כי נפיק מאי ברוך אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חלולין חלולין גלוי וידוע לפניך י"י אלהי שאם יסתם אחד מהם או יפתח אחד מהם אין כל ברייה יכולה להתקיים אפי' שעה אחת מיחתם. מאי חתים, אמ' שמואל בר' הרופא לכל בשר ומפליא לעשות. הנכנס לישן או' משמע עד והיה אם שמע, ואו' ברו' המפיל חבלי שינה על עיניי ומשקיע שנת תרדמה על עפעפיי ומאיר לאישון בת עין, יהי רצון מלפניך י"י אלהי שתשכיבני לשלום, ותעמידיני לשלום, ותציליני מכל פגע רע, ואל יבהלוני חלומות רעים והרהורים רעים, ותהא מיטתי שלימה לפניך, ותאיר לאישון בת עין, ברוך המאיר לכל העולם כולו בכבודו.
כי מיתער אמ' אלהי נשמה שנתת בי טהורה, אתה נתתה בי, אתה נפחתה בי, אתה נטלתה ממני ואתה החזרתה בי, אתה עתיד ליטלה ממני ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא, כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך י"י אלהי ברוך המחזיר נשמות לפגרי' מתים. כי שמע קל תרנגולא אומ' ברוך שנתן לשכוי בינה, כי פקח עיניה או' ברוך פוקח עיורים, כי זקיף אומ' ברוך זוקף כפופים, כי לביש או' ברוך מלביש ערומים, כי אסר המנייניה אומר ברוך אוזר ישר' בגבורה, כי עטיף גלימיה אומ' בא"י אמ"ה אקב"ו להתעטף בציצית, כי פריס סודריה או' ברוך עוטה ישר' בתפארה, כי פשיט כרעיה לסגויי או' ברוך רוקע הארץ על המים, כי מסגי או' ברוך המכין מצעדי גבר, כי סאים מסאניה או' ברוך שעשית לי כל צרכיי, כי משי ידיה אומ' בא"י אמ"ה אקב"ו על נטילת ידים. ואו' ברוך המעביר חבלי שינה מעיניי ותנומה מעפעפיי ותרדימה מאישון בת עיניי, יהי רצון מלפניך י"י אלהי שתתן חלקי בתורתך ותרגילני ביראתך ודבקיני במצותיך וכוף את יצרי להשתעבד לך, ותרגיליני לדבר מצוה ואל תרגיליני לדבר עבירה, וישלוט בי יצר טוב ואל ישלוט בי יצר רע, ואל תביאני לא לידי נסיון ולא לידי ביזיון, ותקרביני ביצר טוב ורחקיני מיצר רע, ותקרביני בכל מה שאהבת ורחקיני בכל מה ששנאת, ותתניני לחן ולחסד בעיניך ובעיני כל רואיי, ברוך גומל חסדים טובים. גרסי' בפרק התכלת, תניא היה ר' מאיר אומ' חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנ' ועתה יש' מה י"י אלהיך שואל מעמך, אל תיקרי מה אלא מאה. אמ' ר' חייא בר אבא בשבתות ובימים טובים דלא מפשי ברכות ממלי להו באספרמקי ומגדי, תניא היה ר' יהוד' או' חייב אדם לברך ג' ברכות בכל יום שלא עשיתני גוי, ועבד, ואשה, רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דקא מברך שלא עשאני בור, אמ' ליה כולי האי נמי, אמ' ליה היכי אבריך שלא עשאני עבד היינו אשה זיל טפי.
מתני'. חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, שנ' ואהבת את י"י אלהיך בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע, ובכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך, ובכל מאדך בכל ממונך. ד"א, בכל מאדך בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד. פי' בין מידה טובה בין מידת פורענות. אמ' אביי לא נצרכה אלא לקבלה בשמחה. פי' אבל ברכותיהן אינן שוות, שעל הטובה או' ברוך הטוב והמטיב ועל הרעה אומר ברוך דיין האמת. אמ' רבה בר בר חנה מאי דכת' בי"י אהלל דבר באלהים אהלל דבר, בין במידת הרחמים בין במידת הדין.
<h2>דף סא.</h2>
תניא, לא יהלך אדם אחרי אשה בדרך אפי' היא אשתו. נזדמנה לו על הגשר יסלקנה לצדדין, וכל העובר אחרי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא. ת"ר המרצה מעו' מידו ליד אשה על מנת להסתכל בה, אפי' גדול כמשה רבינו, דכת' בו מימינו אש דת למו, לא ינקה מדינה של גיהנם, שנ' יד ליד לא ינקה רע. אמ' רב נחמ' אחרי ארי ולא אחרי אשה ולא אחרי ע"ז, אחרי ע"ז ולא אחרי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין, ולא אמרן אלא דלא דרי טונא ודלא מנח תפילי.
<h2>דף סא:</h2>
פיס', ובכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך. תני' ר' אליעז' הגדול אומ' אם נאמר בכל נפשך למה נאמ' בכל מאדך, ואם נאמ' בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך, שאם יש אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכן נאמ' בכל מאדך, למה נאמר בכל נפשך, שאם יש אדם [שגופו חביב עליו מממונו] לכך נאמ' בכל נפשך.
מתני'. לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח, שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים. לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל גבי רגליו, ולא יעשנו קפנדרי' ורקיקה מקל וחומר, ומה אם נעילה שהיא משום כבוד אסור ליכנס בה, רקיקה שהיא משום ביזיון דין הוא. פי' לא ינהוג קלות ראש כנגד שער המזרחי חוץ להר הבית, אשר בחומה הנמוכה לרגלי הר הבית במזרח, לפי שכל השערים מכוונין זה כנגד זה, שער המזרחי שער עזרת נשים ושער עזרת ישראל ופתח ההיכל והאולם ובית קדש הקדשים בימי מקדש ראשון כשהיה אמה טרקסין.
אמ' רב פפא בריה דר' חייא הכי אמ' ר' יוחנן לא אמרו אלא מן הצופין ולפנים, וברואה, ובמקום שאין גדר. מפסיק בינו להר הבית. ובזמן שהשכינה שורה. פי' מן הצופים, מקום שיכולין לראות משם הר הבית, ומשם והלאה אין יכולין לראותו, וברואה, שיכול לראות משם פרט אם הוא מקום נמוך, ובמקום שאין גדר מפסיק בינו להר הבית, ובזמן שהשכינה שורה בזמן שבית המקדש קיים.
ת"ר, הנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ובגליל צפון ודרום אסור. פי' ירושל' עומדת בתוך ארץ יהודה, וארץ יהודה מתפללין מזרח ומערב. העומדין למזרח הופכין פניהן למערב, והעומדי' במערב הופכין פניהן למזרח, ולאותו הרוח שהן מתפללין אסור להראות פירוען בין מלפנים בין מלאחור. וארץ הגליל עומדת לצד ירושלים, והילכך מתפללין לצפון, שלצפונה של ירושלים עומדת, ואין נפנין צפון ודרום, שלא יראה פירועו נגד ירושל' או מלפניו או מלאחריו. תניא אידך, הנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ר' יוסי אומ' לא אמרו אלא ברואה, ר' יהודה אומ' בזמן שבית המקדש קיים אסור ובזמ' שאין בית המקדש קיים מותר. ור' עקיבה אוסר, היינו תנא קמא, איכא ביניהו חוצה לארץ. דר' עקיב' אסר אפי' בחוצה לארץ. פי' כדרך שמתפללין למזרח כך אין פורעין למזרח. והל' כר' עקיב' דאמרי' רבה הוו שדיין ליה ליבני מזרח ומערב. פי' כדי שישים רגליו עליהן ויבאו פניו צפון ודרום. אזל אביי שוינהו צפון ודרום, אמ' מאן האי דקא מצער לי, אנא כר' עקיבה סביר' לי.
<h2>דף סב.</h2>
תניא אמ' ר' עקיבה פעם אחת נכנסתי אחר ר' יהושע לבית הכסא ולמדתי ממנו שלשה דברים, למדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ולמדתי שאין נפנין מעומד אלא מיושב, ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל. ומפני מה אין מקנחין בימין, רב אמ' מפני תורה שניתנה בימין, רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנן מפני שקרובה לפה, ריש לקיש אמ' שקושרין בה קשר של תפילין, רב נחמ' בר יצחק אמ' מפני שמראין בה טעמי תורה. אמ' ר' תנחום בר חנילאי כל הצנוע בבית הכסא ניצול מג' דברים, מן הנחשים, ומן העקרבים, ומן המזיקין, ויש אומ' אף חלומותיו מיושבין עליו. פי' דמתוך צניעות מתנהג בנחת ובשתיקה, ואין הנחשי' מרגישין בו להתקנא ולהתגרות בו, ואף המזיקין חסין עליו. ויש אומ' חלומותיו מיושבין עליו, שאין המזיקין מבהילין אותו. קיבלא דבית הכסא צניעותא ושתיקותא. פי' מסורת ומנהג שקיבלנו מרבותי'. קיבלא דייסורי שתיקה ומיבעא רחמי.
אמ' עולא אחרי גדר נפנין מיד, ובבקעה כל זמן שמתעטש [ואין חברו שומע]. ר' אסי בר נתן מתני הכי, אחורי גדר כל זמן שמתעטש ואין חבירו שומע, ובבקעה כל זמן שאין חבירו רואהו. ופירש רב אשי שאין חבירו רואה את פירועו. ת"ר אי זהו צנוע זה שנפנה בלילה כדרך שנפנה ביום. פי' שיהא רגיל בצניעו' בלילה כביום.
<h2>דף סב:</h2>
פיס', ולא יעשנו קפנדיא, אמ' רב נחמ' אמ' רבה בר אבוה הנכנס לבית הכנסת על מנת שלא לעשות קפנדריא מותר לעשותו קפנדריא. פי' אע"ג דתנן במגילה אין עושין בית הכנסת קפנדריא, אם נכנס שם שלא על דעת כן מותר. אמ' ר' חלבו אמ' רב הונא נכנס לבית הכנסת להתפלל מותר לעשותו קפנדריא, שנ' ובבוא עם הארץ לפני י"י במועדים, הבא דרך שער נגב להשתחוות יצא דרך שער צפון, והבא דרך שער צפון יצא דרך שער נגב לא ישב דרך השער אשר בא כי אם נכחו יצא.
אמ' רב ביבי אמ' ר' אסי אמ' רב כל הרק בזמן הזה בהר הבית כאילו רק בעינו של מקום, שנ' והיו עיני ולבי שם כל הימים. אמ' רבא רקיקה בבית הכנסת מותר, מידי דהוה אמנעל, מנעל בהר הבית הוא דאסיר בבית הכנסת שרי, אף רקיקה בהר הבית הוא דאסירא בבית הכנסת שרי, וכביתו, מה ביתו קפנדריא קפדי אינשי, רקיקה ומנעל לא קפדי אינשי, אף בית הכנסת קפנדריא הוא דאסי', מנעל ורקיקה שרי.
<h2>דף סג.</h2>
מתני'. כל חותמי ברכות שהיו במקדש היו [אומרים] עד העולם, משקלקלו המינים שאמרו אין עולם אלא אחד, התקינו שיהו אומ' מן העולם ועד העולם. פי' במסכת תענית אמרי' אין עונין אמן במקדש, והמברך או' בסוף כל הברכה ברוך י"י אלהי יש' מן העולם ועד העולם מגן אברהם, והעונה או' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וילפי' לה מקראי דתפילת עזרא. ואשמעי' הכא דבמקד' ראשון לא היו אומ' אלא ברוך י"י אלהי ישראל עד העולם, ומשקלקלו המינים ואמרו אין עולם אלא זה, התקינו עזרא וסיעתו שיהיו אומ' מן העולם ועד העול', לומר ב' עולמות הן, להוציא מליבן של כופרין בתחית המתים.
ת"ר, מניין שאין עונין אמן במקדש, שנ' קומו וברכו את י"י אלהיכם מן העולם ועד העולם ויברכו שם כבודך, ומרמם על כל ברכה ותהילה. פי' עזרא צוה למברכי' שיברכו את י"י ויאמרו מן העולם ועד העולם, ולעונין צוה שיברכו שם כבודו, שנ' ויברכו, פי' ויברכו שם כבודך לענות ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. יכול כל הברכות כולן תהא תהילה אחת. ולא יענו אלא אחר סיום כל הברכות, אלמ' על כל ברכה ותהילה על כל ברכה וברכה תן תהילה.
מתני'. התקינו שיהא אדם שואל שלום חבירו בשם, שנ' והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים י"י עמכם, ואו' י"י עמך גבור החיל, ואומ' אל תבוז כי זקנה אמך, ואו' עת לעשות לי"י הפרו תורתך. פי' התקינו שיהא אדם שואל שלום חבירו בשם של הקב"ה, ולא אמרי' מזלזל הוא בשמו של הקב"ה בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו, ולמדו מבועז ומן המלאך שאמ' לגדעון י"י עמך, ואו' אל תבוז כי זקנה אמך, למוד מדרכי אומתך לעשות שראית כי הם עשו. ואו' עת לעשות לי"י הפרו תורתך. פעמ' שמבטלין דברי תורה כדי לעשות לי"י, אף זה המתכוין לשאול שלום חבירו זה רצונו שלמקום, שנ' בקש שלום ורדפהו. מותר להפר דברי תורה ולעשו' דבר הנראה לאלהים. מאי ואו', וכי תימא בועז מדעתיה עבד, ת"ש מדקאמ' מלאך לגדעון י"י עמך גבור החיל.
